א
"שורשים? בוודאי שיש לי שורשים", אמר שמוליק בר-עלם, מפקד גדוד
בחיל השריון. "שורש אחד בעיר בגדאד, שאליה אני קשור בסיפורי
סבי, עיר שבה נולדתי. שורש אחד יותר חזק יש לי בקיבוץ רמת עוז,
בו חונכתי ומצאתי את ביתי. ועוד שורש אחד יש לי בצה"ל, בו אשרת
עד שיוציאו אותי ממנו בדחפור! אבל ילדיי? שורשיהם נמצאים עמוק
באדמת ישראל, ולא יהיו להם תסכולים ובעיות של זהות.
פעם שאלה אותי נתי, בתי הגדולה:
'אבא, אני צריכה להכין עבודה על הנושא "שורשים" ואני בעצמי לא
יודעת מה אני בעצם. ספרדייה? אשכנזייה? אתה עיראקי, אימא
גרמניה, אז מה אני?'
"ראשית כל אני לא עיראקי. עיראקים הם ערבים תושבי עיראק. אני
בעצמי נולדתי בעיראק והובאתי ארצה עם עליית הנוער לקיבוץ.
בהיותי עדיין נער צעיר ספגתי לתוכי את רוח הארץ וריח הקיבוץ.
ולגבי אמך, לעולם אל תקראי לה 'גרמניה'. היא עברה גיהנום אמיתי
על שנולדה בגרמניה, והוריה במקום לשלוח אותה ארצה, כמו הורי,
המשיכו להחזיק לה מורה לפסנתר עד ששתיהן קיבלו מספר על הזרוע
ונשלחו למחנה. ואם מישהו ישאל אותך מה את, תגידי: 'אני צברית
חמודה וגזעית, ילידת הארץ, בעלת עיניים כחולות ו"קוקו" שחור!
את שורשי תקעתי לראשונה בבית החולים בילינסון שבפתח תקוה. אבי
הוא בצבא קבע, אמי מורה בתיכון ומה עוד אוכל לעשות למענך,
גברתי הנאווה?'
"נתי היא ילדה נבונה. היא קיבלה את ההסבר ומאז הסירה מליבה את
כל הדאגות לגבי שורשיה. לדידי, רק בטלנים שלא מעורים בחיי הארץ
הסוערים, יש להם זמן לבזבז את חייהם בחיטוט וחיפושים אחרי
שורשיהם, להתגעגע אל העבר. אלה שנעים כמו עץ רך, אף אחרי עשרות
שנים בארץ, אחרי כל נשיבת רוח מ'שם' הרחוק.
"רק פעם בשנה, בערב ראש השנה, שוב מזכירים לי 'זקני העדה',
ומדי שנה גדל מספרם, שאינני שמוליק בר-עלם, חתום קבע לנצח
בשריון, אלא ר' מועלם! בערב זה עלי להשתמש בכל כוח השכנוע שלי
ובכל סמכותי כאב תקיף, כדי למשוך את בני אל בית-הכנסת, בשביל
לשמוע את תקיעת השופר.
"כאשר נשלחנו אני ואחי ארצה, מסר לי אבא את השופר של סבו, ר'
משה מועלם, ואמר לי: 'בני, אם אי פעם יקום בעיר שלכם בארץ
ישראל בית כנסת של העדה שלנו, אנא מסור את השופר הזה, על מנת
שבארץ הקודש יתקעו בשופר של סבי'.
"במשך שנים החזקתי את השופר בקיבוץ, עטוף בבד ומוסתר היטב בין
החפצים המעטים שלי. כשרכשתי לי דירה ב'שיכון קבע', תליתי את
השופר על הקיר, על-יד הגיטרה של בני והחלילית של נתי - מעין
תערוכה של כלי נגינה. אחי, לאחר שהתבסס כאן, ירד יום אחד
לברזיל ושם התעשר עד מהרה.
אינני יודע איך גילו אותו 'אחינו מיוצאי בגדאד' בברזיל. אבל
עובדה היא, שאשתקד שלח סכום נכבד להנהלת בית-הכנסת לשיפוצו
וקישוטו בתנאי מפורש, שייקרא שמו על שם ר' משה מועלם. הנהלת
בית הכנסת ענתה לו שהיא רואה זאת לכבוד לקרוא לבית הכנסת של
יוצאי בבל על שם ר' משה מועלם, שהפך לאגדה בין יהודי בגדאד.
זאת הייתה ההזדמנות שלי לסגור את המעגל. קראתי לגבאים של בית
הכנסת ותרמתי אף אני את תרומתי לבית הכנסת על שם ר' משה מועלם:
מסרתי להם את שופרו של ר' משה מועלם, שופר שתקיעתו חוללה בזמנו
נס. מסרתי אותו בתנאי, שיתקעו בו בערב ראש השנה, לזכר הנס
הגדול. ברור שהם הסכימו בחפץ לב וקיבלו את השופר כמו אוצר
יקר-ערך.
שופר זה הביא ליהודי בגדאד פרסום לא פחות מה'כתר' של יהודי
חלב, אותו ספר תורה עתיק שנשתמר שם.
"בשנה הראשונה לאחר שנתתי את השופר, היה עלי להשתתף כמחותן
עיקרי, ולהקשיב לתקיעה בשופר על ידי בעל תקיעה מפורסם. במשך
השנים הרחיק אותי תפקידי בצבא יותר ויותר מענייני בית הכנסת.
עקב תפקידי נמצאתי ערב החג פעם בגבולות מצרים, ופעם בגולן ופעם
סתם בכוננות בבסיס. אך 'זקני העדה' לא שכחו אותי, ובהתקרב ראש
השנה היו שבים ומזכירים לי: 'נו, ר' מועלם, אנו מקווים שהשנה
תיהנה מהתקיעה בשופרו של ר' משה מועלם. השנה יש לנו תוקע ממש
פלא!'
והנה להפתעתי השנה, אחד מבניי, דווקא הצעיר, שאל אותי: 'אבא,
מה האמת בזה שאומרים שהשופר שהיה אצלנו, חולל נס והציל את כל
יהודי בגדאד?'
"שאלתי אותו אם יש לו סבלנות לשבת ולהקשיב חצי שעה, וכשהבטיח
לי לשבת בשקט, סיפרתי לו את הסיפור שסבי סיפר לי, בזמן שהייתי
בגילו.
ב
הדבר קרה לפני הרבה שנים, אולי יותר ממאה שנים. את הסיפור על
הנס שחולל השופר שמעתי מסבי, כשעדיין הייתי ילד. הוא בעצמו שמע
אותו מסבא שלו, שהיה זקן מופלג. בימים אלה שימשה בגדאד מושב של
המושל סולימאן פחה. בניגוד למושלים אחרים, שדאגו רק להוציא כמה
שיותר כסף מהתושבים, בכדי למלא את קופתם הפרטית, דאג סולימאן
פחה לטובת תושבי העיר: הוא תיקן את הפרצות שבחומת העיר, כדי
להגן עליה מפני התנפלויות, ותיקן את הגשרים המחברים את שני
חלקי העיר, כי המעבר עליהם היה מסוכן.
מתוך המצודה הישנה שבבגדאד המזרחית, בה חנתה פלוגת חיילים, שלט
המושל ודאג לסדר הפנימי. אך מעבר לחומה ארבה סכנה לכל הסוחרים
הבאים והיוצאים מהעיר. באזור זה שלטו כנופות בדווים משבטו של
אבו ואקיעה (בערבית: צרה, אסון, תגרה או קרב). מאחורי כל שיח
ועץ ובין חגווי הסלעים, ארבו הכנופיות לשיירות שעברו בדרך
העתיקה, דרך בה עברו פעם מלכי פרס. כאן שלט חוק חרבם
וחניתותיהם הארוכות והחדות. שיירה או רוכב בודד, בלי יוצא מן
הכלל, היו חייבים לשלם לכנופיות דמי-מעבר, בהתאם לטיב התחבורה:
רבע ריאל לחמור, וריאל שלם לסוס.
סולימאן החליט לשים קץ להפקרות זו, והוא יצא בראש חייליו,
להילחם בכנופיות. הוא התנפל עליהם, הכה את ראשיהם ופיזר את
אנשיהם לכל הרוחות. העצים שלאורך הדרך והעמודים בכיכר המרכזית
של העיר קושטו בגופות של שודדים - תזכורת לכל מי שאי פעם חשב
להתנפל על נוסעים בדרכים.
עתה נשמו הסוחרים לרווחה. הנהר נתמלא עשרות רפסודות עשויות
נאדות נפוחים או קני-סוף קלועים, ששטו עמוסות ירקות, צמר
ועורות דרומה. החקלאים ניגשו ביתר מרץ לעיבוד האדמה. גדות
החידקל, שאינן גבוהות הרבה מעל לאפיקו, אפשרו להם למשוך תעלות
השקיה לכל החלקות. ואכן האדמה הייתה פורייה והניבה יבול עשיר.
הנהר, שלפי האגדה זרם בגן העדן, העניק ברכה לעיר, אשר עוד לפני
אלפי שנים כונתה בשם "באג-דד", שפירושו :"האל נתן". אף הסוחרים
היהודים, שהתרכזו ב"דאר אליהוד", נשמו לרווחה. הם יצאו ללא שום
פחד למרחקים, תלמידי חכמים מילאו את בתי-המדרש, ובתי-הכנסיות
שופצו וקושטו במרבדים חדשים. הייתה זאת התחלה לשבע שנות שובע
ועושר.
אך בטרם חלפה שנה אחת, התהפך הגלגל והצרה שוב הרימה את ראשה.
לפתע הגיע רץ מאחד הכפרים הסמוכים ובפיו ידיעה מחרידה: "שיך
אבו ואקיעה, שסולימאן פחה הכניע אותו ותלה את אנשי שבטו, מצא
לו עתה שעת כושר לנקום בפחה הטוב!"
מן הידועות, שערבי מוסלמי אינו מוותר על נקמת הדם, שהיא חוב של
כבוד. השייך ציווה למסור לסולימאן פחה, שאם עכשיו לא יצליח
לנקום בו, יעשה זאת בעד שנה, או בעד עשר שנים. הוא ציווה
להזכיר לפחה את המימרה הערבית הידועה: "אחרי ארבעים שנה לקח
הערבי נקמתו ואמר: נחפזתי מדי!"
אבו ואקיעה אסף מחנה גדול של בדווים משבטו, ומכל שאר השבטים,
שקיבלו את חסות שבטו. הוא יצא בגלוי בראש רבבות בדווים
מזויינים ברובים, חניתות וחרבות, כדי לכבוש את העיר. לאחר מכן
הוא התכוון לבזוז ולשחוט את כל התושבים, שבעידודו של הפחה
הארור סירבו לשלם דמי כופר, ולבסוף יעלה את כל העיר באש! עוד
סיפר הרץ, שבעקבות הלוחמים הבדווים, נראו אלפי נשים שנושאות על
ראשיהן סלים גדולים וריקים לאיסוף השלל.
נעל סולימאן פחה במהירות את השערים והעמיד על החומה שומרים,
שיזעיקו את החיילים במקרה שהבדווים ינסו לטפס על החומה, או
להתקיף אותה בצורה אחרת. אבל השייך אבו ואקיעה לא מיהר להתקיף
את הפחה. הוא העריך היטב את כוח צבאו וזכר את ההתנגשות
האחרונה, בה ניגף עם כל לוחמיו מפני חייליו המאומנים. הם מתחו
אוהלים ובלילות היו מדליקים מדורות, שלאורן ערכו חגיגות
עליזות. ריח הכבשים הצלויות נישא עם הרוח והגיע לנחירי
השומרים, שנאלצו להסתפק בפיתה יבשה וכמה זיתים. השייך ידע, כי
אין כל צורך למהר. הרעב - האויב המסוכן ביותר- יכניע את כולם
ללא קרב. על לוחמיו רק לשמור בשבע עיניים שאיש לא יצא מהעיר
ולא יבוא אליה, כך שלא תהיה שום אספקת מזון לעיר הנצורה.
השערים היו שמורים על ידי עשרות בדווים וכל הדרכים נתפסו
ונסתמו. אין יוצא ואין בא.
עברו כבר כמה שבועות. אנשים הסתובבו ברחובות כמו צללים, בבקשם
אחר מזון כלשהו. הם החלו לחפש מזון בלתי שגרתי: גירדו קליפות
עצים, קוששו עשבים וחיפשו שורשים, כדי לשבור את רעבונם. עתה
היה אבו ואקיעה בטוח כי העיר תיפול לידיו, כמו פרי בשל.
התושבים יאשימו את הפחה במצב זה, על כך שהתקיף את כנופיות
הבדווים, אשר בסך הכל קיבלו בהתאם למסורת כופר-דרכים. חיילי
הפחה המורעבים יאבדו את כוחם ואף את רצונם להילחם בבדווים. ואז
יפתחו את שערי העיר ויצעקו מרחוק: "אנחנו בחסותך, שייך מוסטפה
אבו ואקיעה!" והוא יענה להם בנדיבות במלה אחת שתקבע את גורלם:
"וסילת!" דהיינו, "הגעתם לחסותי", "ברוכים תהיו שבאתם לחסות
בצל קורתי". אך כל זה בתנאי, שיביאו לו טס כסף ועליו את ראשו
של הפחה הארור, ששפך את דם לוחמיו.
אך הנה עבר חודש ימים והאזרחים לא התמרדו. המושל סולימאן פחה
היה יום יום עובר ברחובות ובין הבתים כשהוא מעודד את הסובלים
ומגביר בהם את האמונה, שהשמועה על המצור תגיע בסופו של דבר
למושלים אחרים, והם ישלחו לעזרתו את חייליהם.
והנה הגיע ערב ראש השנה. קדרות ועצב השתלטו ברובע היהודי. בערב
ראש השנה נהוג היה לקבל את השנה החדשה בשמחה ובשפע מאכלים
בהתאם לאמונה, שאם ערב ראש השנה יהיה שמח, סימן הוא שכל השנה
תהיה שמחה. אך איך ישמחו, כשעל השולחנות לא נראה כל מזון? לא
פרוסת חלה, לא חתיכת דג, ולא טיפת יין. הסוחרים שזאת הייתה
עונתם ולקראתה תמיד התכוננו שבועות, התהלכו עצובים, שכן איש
מהם לא הצליח לשבור את טבעת המצור ולהביא סחורה לקראת החגים.
פה ושם נראה היה מוכר ירקות, שגידלם בחצר ומכר אותם, כאילו היו
מעדנים יקרים.
גם מזג האוויר נראה שונה השנה: שלא כמו בימי אלול האחרונים,
בהם נשבו רוחות הסתיו, המשיכה השמש להכות ולהלהיט את קירות
הבתים. הסמטאות שברובע נראו עזובות ומיותמות באין המוני יהודים
הרצים וממהרים, מתכוננים לקבל את השנה החדשה. רק איש אחד לא שם
לב לשמש הלוהטת ועמד לפני פתח ביתו, בכדי לקבל את פני השנה
החדשה.
היה זה ר' משה אל-מועלם. הוא, שתמיד עמד במרכז הקהילה, עמד עתה
כאילו היה חפץ לא נחוץ. במשך עשרות שנים היה משמש כשליח ציבור
בבית הכנסת הגדול והעתיק "צלאת אלכבירה", שהוקם לפי המסורת
בימי גלות יהויכין. קולו המתוק והמנגינות העתיקות שידע לזמר,
משכו לבית הכנסת המוני יהודים. אך אם קולו הלך לפניו בשבתות
ובימי המועדים, הרי בראש השנה גבר ורעם קול השופר, שבו תקע
והרעיד לבבות של כל בני הקהילה.
השופר של ר' משה מועלם עבר מדור לדור, והיה שמור כאוצר יקר
בתיבת הנחושת של הרב. אך השנה כאילו כל העולם נהפך ובני הקהילה
שכחו את המועד, ובתי הכנסת - פאר הקהילה בבגדאד - עמדו
בשיממונם.
כוכבים ראשונים נראו בשמים ובישרו על בוא ליל ראש השנה. איש לא
יצא מביתו. חשכה ודומיה עטפו את הרובע היהודי. רק בביתו של ר'
משה מועלם דלק אור. שעות ארוכות ישב על יד השולחן, כשידו לופתת
חזק את השופר העתיק. הוא ישב מכורבל, סגור בתוך עצמו ומחשבות
שונות התרוצצו במהירות במוחו. עשרות שנים היה ניצב לפני שופט
כל העולם המחזיק את המאזניים, ושופרו הרועם היה מבקש ממנו
רחמים לעמו שאתו כרת ברית, אף אם חטא לפניו. עשרות שנים היה
משמש לבני קהילתו מליץ יושר, ובלי פחד היה מזכיר לו את עקידת
יצחק.
הוא היחיד שידע מה גדולה האחריות המוטלת עליו, שהרי קול השופר
פותח את שערי הרקיע ומפנה דרך לתפילות, שתחדורנה ישר אל לב
השמים. תפקיד אחראי ביותר, שלו היה נכשל התוקע במלאכתו,
תיעצרנה התפילות בדרכן ולא תגענה לבורא העולם.
לפתע גמלה בלבו החלטה, שחייבים להוציא מהבתים את בני הקהילה,
בכדי שיצטרפו לתפילתו להסיר את המצור ולגבור על האויב. הוא
יתקע בשופר ואז יחרד האויב. אכן היו כבר דברים מעולם. יהושע
תקע בשופרות והפיל את חומות יריחו, גדעון וחילו תקעו בשופרות,
כדי להניס את האויב. ומי יודע אם לא תקע גדעון בשופר זה, שהוא
עתיק יומין? והרי רק בכוחו של אלוהים התגברו על האויב. ומדוע
לא יעניק לו הקדוש ברוך הוא, שבמשך שנים הקשיב לקול שופרו, את
הכוח להפיץ את האויב? עליו רק להוציא את בני העיר מבתיהם!
הוא יצא בריצה מהבית כשהשופר העתיק בידו, ונעמד בין הבתים
החשוכים. וכמו תמיד בטרם תקע בשופר, פתח בקולו הצלול בפיוט:
"עת שערי רצון להיפתח". הייתה זאת שעת לילה מאוחרת. עוד מעט
יעלה השחר. ר' משה מועלם שכח את רגליו הכבדות ואת גופו החלש
מהתעניות. הוא התהלך בין הבתים הדוממים כשקולו גובר מרגע לרגע,
חודר לתוך הבתים ומחריד מתרדמתם גברים, נשים וטף.
לפתע החלו להיפתח דלתות הבתים: יהודים נדהמים יצאו לשמע קריאות
הרב. לאיטו החל ר' משה פוסע לכוון הרחבה שלפני בית-המדרש. לא
עבר זמן רב והמון גדול החל פוסע לכוון הרחבה בסך, בעקבות ר'
משה מועלם שלא פסק אף לרגע להתפלל.
"מה קרה, ר' משה? לאן אתה הולך?" שאלוהו הסקרנים שבקבוצה.
אך הישיש לא ענה לשואלים. הוא הרים את שופרו ורמז להם ללכת
בעקבותיו. לתדהמת כולם החל לצעוד לעבר חומת העיר, כמו לוחם
אמיץ וצעיר.
"לאן הוא הולך? אל החומה? הרי שם יראו אותנו השודדים?" החלו
האנשים לשאול איש את רעהו. "מה הוא רוצה לעשות?"
הקריאות וצעדי ההמון הצועד בכיוון החומה, העירו אף את התושבים
המוסלמים, שיצאו מתוך הבתים. הם ראו את שכניהם היהודים הצועדים
בעוז ובראשם ר' מועלם, המחזיק בידו את השופר העתיק.
"מה הוא רוצה לעשות, אל-מועלם?"
"אומרים שהוא רוצה לעשות איזה כישוף לבדווים..."
"מועלם, כישוף? הרי הוא איש קדוש אצל היאהוד... והיום זה יום
חגם..."
בינתיים טיפס כבר ר' מועלם על החומה ובעקבותיו עלה כל ההמון.
יהודים, מוסלמים, גברים ונשים, האוחזות את התינוקות שלהן
בזרועותיהן. כולם הלכו בעקבות ר' מועלם כאחוזים כישוף. לרגלי
החומה נראו היטב דמויות הבדווים שעקבו באי-שקט אחרי ההמון הגדל
והולך על החומה. עלה ר' מועלם על זיז מוגבה שבחומה וקרא בקול
גדול: "שמע ישראל, עוד מעט יאיר היום וכולכם תעמדו בדין לפני
השופט הגדול, בורא העולם, אשר יקבע לכם, אם תזכו לגן העדן
ולחיי העולם הבא, או תתחייבו לגיהנום ולאבדון. ביום זה תהיו
נידונים רק על ענייני העולם הזה, אם ראויים אתם לחיים ולשלווה,
ואם למיתה ויסורים. אך לא רק אתכם שופט הקדוש ברוך הוא בראש
השנה, כי גם אלה שלמטה התקבצו להשמידנו כמו שנאמר: איזו לחרב,
איזה לשלום, איזו לרעב ואיזו לשובע ובריות בו יפקדו להזכירם
לחיים ולמוות. על דעת הקהילה הקדושה שכאן התאספה, ואלה שבאו
בעקבותיי וכמו בני ישראל סובלים ונתונים לסכנה, אתקע עכשיו,
אני ר' משה בן אברהם בן דוד מועלם בשופר. אמר הקדוש ברוך הוא:
'תקעו לפניי בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן
אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני'".
לאחר הפסקה קלה בדבריו המשיך ר' מועלם בקריאתו: "אכן, חודשים
שלמים אנו עוקדים עצמנו לפניך באש ובמים, בדבר וברעב. יום יום
מעלים את עצמנו לעקדה, ועתה שמע קולנו וזכור הבטחתך, שנתת
לאבותינו. אנא, ריבונו של העולם, למענך ולמען שמך הגדול, תן
לנו אות וגזור את דינך על עדת רשעים זו, שבאה להכרית את עדתך
הקדושה ואת שכנינו הטובים. ואם לא יחדור קולו של השופר אל לב
השמים, שמא יחדור בכיים של התינוקות הרעבים והנדונים
לכליה..."
מיד ברך "לשמוע קול שופר", הגיש את שופרו אל פיו ותקע תקיעה
גדולה פעם ופעמיים. הקול זעזע את הניצבים על החומה והתפשט
בעשרות הדים לרגלי החומה. כל הגברים והנשים פתחו לשמע קולות
התקיעה הגדולה ביללות ובקריאות. אף החיילים שעל החומה קראו
בקול גדול: "אללה אכבר!" כולם התפללו: אלה התפללו בדבקות את
תפילות ראש השנה, ואלה קראו בקול גדול את ה'פתיחה' (מבוא
לקוראן). כולם צעקו בקול גדול. נשים ייללו, כמקובל בחגיגות
ושמחות, או בימי אבל ובהלוויות. חייל אחד הרים את רובהו וירייה
פילחה את האוויר. מיד הצטרפו אליו כל השומרים שעל החומה. לשמע
היריות גברו הצעקות והיללות, ועל כולם עלו צעקות הבכי של
הילדים המבוהלים. מתוך צעקות אלו, לא פסק ר' משה מועלם אף לרגע
אחד לתקוע בשופר, כשהוא מקיף את החומה ופורץ לו דרך בין
ההמונים. אף הפחה, שהצעקות וקול השופר העירו אותו, הגיע מלא
חרדה, שמא הבדווים חדרו לתוך העיר.
בינתיים התנהלו העניינים לרגלי החומה במהירות. הקול המסתורי
שבקע משופרו של ר' משה מועלם, צעקות ההמון שעמד על החומה,
יללות הנשים ומעל הכל יריות החיילים, הפתיעו את המוני הבדווים
שצרו על העיר. הם סברו שהפחה קיבל בצורה כלשהי ידיעה על כך
שהמושלים אחרים שיגרו לו עזרה שהולכת ומתקרבת, ובינתיים חיל
המצב התחבר יחד עם האזרחים ויוצא להתקפה על הצרים, כדי לסגור
עליהם משני הצדדים. אבו ואקיעה חשב על הצפוי בזמן ששני הצבאות
יתחברו ואנשיו יימצאו במקום. פחד אחזו והוא מיהר לעלות ראשון
על סוסו, כשבעקבותיו נטשו כל לוחמיו את האוהלים והחלו לנוס
בבהלה, בכדי לצאת מהמלכודת הבטוחה.
"אללה אכבר!" קראו החיילים, "הם בורחים. הבה נרדוף אחריהם!"
"פתחו את השערים!" קרא הפחה בקול גדול.
לא עבר זמן רב וקול פרסות הסוסים שעליהם רכבו חיילי המושל
ברדפם אחרי השודדים הנסים, הדהדו כשירת הניצחון על כוחות הרשע.
כעבור כמה שעות יצאו המוני המורעבים, יהודים ומוסלמים, ופשטו
על השלל שהשאירו הבדווים הנסים. ממרומי החומה צפה על אזרחי
העיר, שתוך צחוק ושירה אספו שלל ומילאו פיהם מזון טרי וטוב. זה
היה נס, נס אמיתי, שעליו מספרים באגדות לילדים, נס שהתרחש ממש
לעיניהם. ומי חולל אותו? היהודי הזקן שקולו חדר אל השמים וקרא
לאלוהי היאהוד!
"ואיפה היהודי הזקן הזה? מגיע לו חלק גדול משלל הבדווים", קרא
אחד המוסלמים.
"היכן ר' משה מועלם, למה לא נמצא בינינו?" קרא אחד השכנים של
הישיש.
אף הפחה רצה למצוא את הישיש הפלאי, כדי להודות לו בשמו ובשמם
כל תושבי בגדאד על הנס. "תמצאו את היהודי!" ציווה סולימאן פחה
את שומרי ראשו.
הם התפזרו לאורך החומה והחלו לחפש בקדחתנות את ר' משה מועלם.
לאחר שעה קלה, הם שבו לאיטם, כשהם נושאים את גופתו. אף לאחר
מותו לא הניח מידו את שופרו. הוא תקע עד ששערי העיר נפתחו,
בכדי לאפשר לחיילי הפחה לרדוף אחרי השודדים, ורק אז הוציא את
השופר מפיו. נשימתו פסקה. תפקידו של התוקע בשופר ביום הדין -
תם. |