יצירה זו היא חלק ב' של סיפור שתחילתו כאן:
http://stage.co.il/Stories/359947

 לככה מעולם, או לפחות מאז שאני מכיר אותו, לא הייתה בעייה
להתמודד עם אוכלוסייה. הוא היה עושה כל מה שהמצב דרש גם אם זה
אמר לכוון למישהי בגיל של סבתא שלו קנה לראש.
 המקרה הזה היה שונה. הפנים הצוחקות שלה היו הרבה יותר כבדות
לו מכל שכפ"ץ קרמי, קסדה, נשק ושות' שגופו נאלץ לשאת לכל מקום.
האינסטינקט הטבעי שלו היה לחייך אליה בחזרה אולם הוא התגבר
עליו והתחיל להסביר לה בארשת פנים רצינית (עם השש מילים שידע
בערבית) את המצב.
 היא, מסתבר, למרות שהיתה לבבית, לא הרפתה. כמובן שזה לא יכל
לעזור לה, לככה לא היתה כל כוונה לוותר, אולם היא הצליחה למשוך
את הויכוח. בכל פעם שככה אמר לה (בערבית) "ככה. תיכנסי לבית
יש עכשיו עוצר" היא שוב שאלה "למה?"

 למה, שישב מאחור, התחיל לסנן:
-  די, תפסיקו לריב, אני לא יכול יותר... אני לא יכול יותר...
אני לא יכול יותר!!!

הוא יצא מהדלת וצרח עליה (בעברית):
-  מה?!?! את לא מבינה שלא שואלים אותך?!?!?! ג'יב אל
בידובי... שובידובי הא?!?!

 היא היתה בהלם. ככה ניצל את ההזדמנות ונכנס לג'יפ כשהוא
משתדל לשווא שלא לצחוק כמו שלא צוחקים בעיר הזאת אף פעם. בטוח,
הנהג, נסע מייד. האוטו של הבחור שהפר עוצר המשיך בעקבותינו
למוצב שלנו, שם יחנה לאיזה יום יומיים. מחזה שגרתי לכאורה בעיר
הזאת, אותו הפרו הצרחות שבקעו מתוך האוטו שלנו. למה התחיל
לצרוח ולא היה שום גורם בעולם שיכל לעצור אותו.

-  נמאס לי כבר!!! מה, את לא מבינה?! שכחת?!?! אתם עם כבוש!!!
מי הרשה לך לצאת מהבית בכלל!...

 בטוח התקשה לנהוג, כשהוא מתגלגל מצחוק. אם לא הייתי עסוק גם
אני בלצחוק למראה למה יורד מהפסים בפס רחב, הייתי חושש אולי
מתאונה. נדמה שבטוח סוף סוף הרגיש שהשתלם לחתום קבע. בטוח בא
אלינו כמילואימניק לפני כחודשיים, דיבר על כמה שהוא שונא את
העיר ואת הצבא ובסוף חתם עד נובמבר. הוא פנה ימינה, לכיוון
ביה"ס לבנות. השעה הייתה שעת צהריים ובדיוק, כמו ששיער לעצמו,
מאות תלמידות בתלבושת אחידה הגיעו מולנו בדרכן הביתה.

-  מה קורה פה? לא אמור להיות עוצר?  - שאל ככה, כשהוא יודע
שבמצב כפית בו הוא נמצא הוא לא מסוגל לעשות כלום בנידון.

 בעוד הן מסביבנו למה פתח את הדלת וצעק להן:
-  אני בטוח שכולכן, אחת אחת, רוצות זין!!!

 כולנו (חוץ מלמה) כבר לא נשמנו מרוב צחוק. איזה אידיוט. בטוח
המשיך בכוחותיו האחרונים לנסוע, מתוך איזשהי כוונה למשוך את
רגע הטירוף הזה כמה שיותר. בידור אמיתי ועוד משלמים לו על זה
משכורת קבע. הוא חלף על פני ילד בכיסא גלגלים נדחף ע"י חבר
שלו. למה שוב פתח את הדלת, עשה פרצוף של שולה הגננת וצעק לו
בקול אימהי:
-  מי נכה? מי?

 אני כבר באמת לא יכול לנשום מרוב צחוק. אני מקווה שהוא לא
הבין עברית, אבל בכל מקרה אני משחרר כל-כך הרבה בצחוק הזה שגם
אם יירו עלינו עכשיו אני לא אוכל להפסיק. וזה לא רק אני. גם
בטוח וככה גם ככה. שואגים מרוב צחוק. לא רואים ולא שומעים
כלום.
ורק למה מסנן לו בשקט:
-  איך עשית לי את זה? יא בת-זונה... איך עשית לי את זה?...



מוקדש לסמ"ר גלעד פישר ז"ל שנהרג בעזה ביום הראשון של חג
הסוכות תשס"ה