פרשת כנפיים בתוכי.
אך זה לא הועיל, כי אני הייתי ככלוב.
גדלת בתוכי לאיטך, קטנה ולא מודעת, ניזונה מכוחי המשכר וממשיכה
לצמוח.
בהתחלה שקלת כל צעד, שלחת יד מהססת לשם, עין בוחנת לפה, אחר כך
הפכת לפרא, פחדת שאעצור בעדך, שאפסיק להזין אותך ולא ידעת
שאיני מסוגלת.
היית כתינוק ברחם אימו ורצית לפרוץ החוצה, ואני התעלמתי
מתחינותייך לאהבתי והמשכתי להזין אותך בדממה.
בהכל כבר היה לך חלק, ניזונת מהכל, בעיקר מהפחדים, אני יודעת,
ליקטת בתאווה את פרורי השנאה ושתית בשמחה את מפלי הכאב
והדמעות.
אך אני לא נתתי לך מנוח, לא מצאתי גם לך פורקן.
היית שם בתוכי עם כל צעד, צועקת וצווחת אלי, שאשחרר אותך שאתן
לך לברוח ואני המשכתי להאכיל אותך בזוועותיי.
שיכרתי אותך ושיקרתי לך, היית כבר חזקה מספיק לצאת מתוכי,
להיות יישות בעצמך ואני לא אמרתי מילה ואת המשכת לגדול בתוכי.
הוספתי להאכיל אותך, גם כשכבר שבעת, ואת אכלת בשתיקה כל מה
שנתתי, כמה טובה היית וכמה נוראית.
נהייתי חלשה מולך, אם ידעת זאת אז לא אמרת דבר, אולי חיכית
שאתן לך ללכת מרצוני, אולי לא יכולת לעזבני בלי פרידה.
בלילה דיברת אלי, ביקשת שוב להשתחרר ואני נתתי לך ללכת בלי
מילים ורק תהיתי לעצמי, בזמן שארזת את עצמך מתוכי, כמה חלל
יכולה להשאיר מישהי שלא הייתה קיימת, אבל חיה וגדלה בתוכי.