היא יושבת באוטובוס הריק, המצח נצמד לחלון הקפוא והיא בוהה
החוצה.
עוד מעט התלמידים יתחילו לעלות והשקט של טרטור המנוע יוחלף
ברעשי פטפוט וצחוק, ורק המושב לידה ישאר ריק ומיותם.
היא נושמת עמוק את האוויר הסינטטי של המזגן ועוצמת עיניים,
נותנת לעצמה רגע של חושך ואז חוזרת.
הנה כמה תלמידים עולים, קולותיהם ממלאים את חלל האוטובוס הקפוא
והיא נותנת לקולות למלא את אוזניה, כאילו לדמיין שלרגע אחד קטן
הם מדברים אליה.
האוטובוס מתמלא לאיטו, וכולם מחייכים זה אל זה, צוחקים, הנה
בספסל לפניה זוג מתנשק, ולידה שתי חברות מתחבקות.
הם כולם כל כך חיים, מרגישים, אוהבים, מחייכים, בוכים; והיא שם
במושב שלה, נושמת אוויר סינטטי של מזגן, כשהם נושמים אוויר של
נעורים ושמחה.
הנה כמה שמנסים להרוויח עוד חצי שעה של שינה, עוצמים את
העיניים ונותנים לקרני השמש הנעימות של הבוקר לחמם אותם כמו
שמיכה. כבר שבועות שהיא לא ישנה, כמה הייתה נותנת עכשיו בשביל
לעצום את העיניים ולישון, לא לחשוב על כלום, לא להתגעגע כל
כך.
כמה שהם שכחו היא חושבת לעצמה, איך הנעורים והחיים משכו אותם
הלאה ורק היא עדיין כאן, בגיהנום הפרטי שלה.
רק שבמושב 43 עדיין אף אחד לא מעיז לשבת, כאילו קללה מעיקה
רובצת עליו. זה המושב שלה, רק שלה.
הם מגיעים, האוטובוס נעצר, הדלתות נפתחות והתלמידים נוהרים
החוצה ורק היא נשארת לשבת, בשקט של טרטור המנוע.
אם הייתה יכולה לבכות ודאי הייתה בוכה עכשיו, במקום זה היא
מביטה בהשתאות הילדים הרצים בחצר.
היא מוציאה מכיסה פיסת עיתון מקומטת; "הרוגה אחת בפיגוע ירי
באוטובוס תלמידים."
היא מכניסה עוד אוויר סינטטי קפוא לריאות ויורדת מהאוטובוס, כל
כך לבד לה בבית-הספר עכשיו, אחרי שהיא מתה.
"הלוואי שהיה פוגע בי," היא לוחשת. |