גאוניות שטנית, שהובילה לרשע מתועב,
פשע לאנושות, לאדם ולאל.
הומאניות אפסית ומדיניות רצחנית הובילה אותי לכאן.
בעומדי אני, כאן בפולין
בדרכי על האדמה המקוללת הזאת
של בית הקברות הגדול בעולם,
של פולין,
שר, או, ליתר הדיוק, צורח את המנון היהודים,
מתמלא סנטימנטליות תוך כדי השירה,
הדמעות זולגות באופן אנכי ומטפטפות על האדמה,
נוגעות באחיי היהודים,
שרוחותיהן עדיין משוטטות ברחבי פולין,
חוצות אותה לאורכה ולרוחבה...
מחפשות את ההסבר להשמדתן.

אני חש את זה,
הרוחות שנושבות דרך העצים
והשריקה שמלווה את הרוח בעוד היא פוגעת בעצמות אחיי,
מתלווה אליי לשירת התקווה
ולהרגשת הגאווה העוצמתית והדורסנית
שאומרת שאין דבר, שום דבר,
שיכול לנצח אותי,
אותנו,

אותם.

כתבתי באושוויץ... בפלנטה... בגיהנום...