כשאני חושב על "ירושלים שלי" אני חושב בעיקר על השיר "ירושלם
או שמה אני זה?" של המשורר גרגושל יחובץ, שזהו אחד השירים שאני
הכי מזדהה איתם, והוא מתאר בצורה הכי קרובה למדויקת את מה שאני
תופס כ"ירושלים שלי".
ירושלם, או שמה אני זה?/ גרגושל יחובץ
ברחובות ירושלם
הלכתי
לפחות כך
חשבתי
ואולי רק היה נדמה לי
ונשארתי
בעצם בביתי
והמשכתי
ללכת או שהיה זה לישון
וניסיתי
לעודד את עצמי מההפסד של
מכבי ואולי היה זה רק אימון
והכוכבים זרחו בשמיים או
שהזיתי
והיה זה יום
והזיתי
בגלל השמש היוקדת
ואולי הפועל זאת ואינני
מתעניין
בכלל בספורט או לפחות לא
קונה
כרטיסים אלא רק
כותב
"מזל טוב" על חתיכת נייר
ועכשיו את האקדח אני
מכוון
ויורה
על החרחוקים אשר מפריעים לשלוותי
פוגע
מדי פעם
ודורך
על גופותיהם
וכאשר נגמר היום או
שמתחיל זה שאחריו אני
תוהה
אם ירושלם משטה בי
או שמה אני זה
על מנת להסביר איך מתקשר שיר זה ל"ירושלים שלי" אסביר מהי
"ירושלים שלי". בסמינר האחרון אשר היה בירושלים יצאתי בשעות
הערב המאוחרות לטיול קטן מחוץ לחדרי, וכאשר עמדתי תחת כיפת
השמיים כשרק הכוכבים ופנסים בודדים בחצר האכסניה מאירים את
הסביבה, הרגשתי הרגשה שמעולם לא הרגשתי קודם בחיי. הרגשה
מיוחדת, אולי מוזרה אפילו, הרגשה של רק טוב. ולא שהכל נהיה טוב
פתאום, הרע פשוט נשכח לרגע ואיבד כל משמעות. וגם כאשר נזכרתי
מחדש בקיומם של הדברים הרעים הדבר לא דכדך אותי.
אותה הרגשה היא מה שאני מכנה "ירושלים שלי", כיוון שבשבילי
ירושלים היא המקום הראשון, וכמעט היחיד שבו הרגשתי את ההרגשה
הזו שאני מרגיש לפעמים מתחת לכיפת שמיים חשוכה, שאינה דווקא
בירושלים.
השיר מתקשר להרגשה קודם כל כיוון שהוא משדר אוירה חזקה של
ניתוק מהמציאות, אוירה אשר מושגת באמצעות ניתוק בין המשפטים
וחוסר הגיון, לכאורה, בנאמר במשפטים והחזרה בבית השלישי על
המילה "הזיתי". בתוך אווירת הניתוק הזאת הדובר מחובר לעצמו,
ומראה זאת ע"י השמה של כל פועל שמתאר את מעשיו בשורה נפרדת.
עוד מאפיין מרכזי בהרגשה הזאת אשר מודגש בשיר הוא הרוגע
המוחלט. הדובר נשאר רגוע לגמרי במשך כל השיר למרות שחוסר
ההיגיון וחוסר הודאות שבהם הוא נתון שמים אותו במצב קפקאי, ולא
רק זאת, אלא שגם בבית החמישי כאשר הוא יורה, ככל הנראה פעמים
רבות, והורג, הוא שומר על שלוותו.
לסיכום ארצה לומר שביקרתי בעיר ירושלים רק פעמים אחדות, ולכן
אינני מכיר את העיר ירושלים כמעט (מעבר למה שמראים מדי פעם
בחדשות), אבל תמיד ירושלים תזכיר לי את ההרגשה המיוחדת הזאת,
ואת הפעם הראשונה שהרגשתי את אותו רוגע.
|
