הדלקתי את המחשב וניסיתי להתחבר לאינטרנט. המכשיר לא מגיב,
מצבו לא השתנה מאתמול בלילה. טלפנתי אליו לעבודה. הוא הורה לי
להתקשר לבזק בינלאומי, ספקית השירות. הוא היה טכנאי מחשבים
בעברו, אך לא בעתידו, שכן הרוסים הוזילו את הענף, תרתי משמע,
ובכך כרתו את הענף עליו הוא ישב בימי רווקותו החשוכים.
"מה המספר?"
הוא מלמל איזה 800-1 שהתברר כשגוי.
לא רציתי להפריע לו שוב, אז טלפנתי לאחי וביקשתי ממנו
שיברר(1). הוא היה בדרך החוצה.
"אמא בבית?"(2)
"כן"
"תבקש ממנה  שתחפש לי ושתתקשר אלי לבזק או לנייד".

חמש דקות מאוחר יותר, הפלאפון מצייץ ברינגטון הקרוי "יערות
הגשם". אחי.
"אמא על המחשב והיא לא תחזור אליך כי היא כועסת על ההתנהגות
שלך בערב החג ובחג. ניסיתי להסביר לה שאני מאחר, ושאין לי זמן
לשמוע על זה אבל היא המשיכה ואמרה שהיא לא מדברת איתך ושאת
צריכה להתקשר אליה קודם וכו'. אני חייב לרוץ לעבודה ואמרתי לש'
שאדבר איתה מהדרך אז אני מנתק"

הו, ברוך שובך, חשבונאות פולנית מוכרת! משעשעת ומעיקה כאחד.
לונג טיים נו סי.
אז מה היה לנו בערב החג?
ארוחה אצל ההורים שלו, לאחריה נסענו אל הוריי, כדי לומר שלום
למשפחה מצד אבא וחשוב מכך - לקחת קרח כתוש לקוקטיילים.

משפחתו של אבי: סבא וסבתא, שיזכו לחיים ארוכים ובריאים יותר,
שהיחסים ביני לבינם קרירים למדי, כתוצאה מהעדפה ברורה של בני
דודי, ובראיה לאחור גם עקב פרופגנדה מצד אמי.
דוד - אלמן וגרוש טרי, 3 ילדים מהאישה המנוחה, ילדה פעוטה
מהפרודה הטרייה. לא ארחיב עליו.
בני דודי, מלמטה  למעלה: בת שנתיים, פטפטנית וחמודה, נראה לי.
אין לי סבלנות לילדים קטנים. הם מתחילים לעניין אותי ברגע
שאפשר לדבר איתם על מוסיקה או ספרים, בהדגשה על הדיבור. פטפוטי
סרק וטעויות פונטיות היו עשויים להוות נושא לדיון שטחי בקורס
פונולוגיה למתחילים בשנה א', רק שאני בכלל לא משתתפת בדיונים
בכיתה.
אחריה, בקפיצה, בת 16, נראה לי. חומדינית שאימצה לעצמה אסתטיקה
של שחורדינית, על כל המשתמע מכך. יותר מזה אין לי מה להוסיף,
כי אני לא זוכרת באיזו שנה דיברתי איתה בפעם האחרונה.
אחיה, בן ה-19 וחצי הוא חייל. אמרו לי שהוא נער מכ"ם, שזה כמו
נער רפול; את הביטוי האחרון שמעתי בעבר. הוא נשר מבית ספר
בכיתה י"א, שומע פופ-פאנק גרוע, גולש והוא בהחלט הענף החביב
עלי באילן היוחסין הרעוע אליו אני משתייכת. ילד טוב לב וחביב
שבעבר השאלתי לו קלטות של פאבליק אנמי והוא ניסה ללמד אותי
לנסוע ברולר בליידס. לא זוכרת אם הוא אהב את הקלטות, אבל אני
אפילו לא מסוגלת לייצב את עצמי על הרולרס'.
אחותו, בת דודתי המבוגרת ביותר, בת 23,  יכולה להיות הרעה
הטראגית ברומן זבל רחב יריעה (ר' הסבתא ב"פרחים בעליית הגג",
הש' עם ספר ההקדם "גן של צללים"). לא ארחיב, רק אומר שעם
אויבים לא מדברים, במקרה שלה, לפחות.

אז נכנסנו לבית הוריי, וכל ערימת האנשים הזאת, שעמם יש לי אך
ורק קשר דם שקרוב לוודאי גם לא יהיה יעיל ביותר לצורך השתלת
כליה, לא עלינו, בנוסף לחבר של אבי שהוזמן לארוחת החג, מסובים
עלי שולחן ומתבוננים בנו. מצבים כאלה, עיניים שנעוצות בי,
מלחיצים אותי.
בן דודי ישב על הכורסא אז ניצלתי את ההזדמנות ונמלטתי אליו.
ישבנו ודיברנו. כעבור 10 דקות הגיע מברק מזמר שנשלח מאבי והושר
על-ידי אחי: "אבא עצבני עלייך, כי נכנסת ולא הלכת לומר שלום
ושנה טובה לסבא וסבתא". אוי ויי זמיר.
כמובן שלא טסתי לעבר השולחן. נתתי לעניינים להתקרר קצת. לעסתי
גרגירי רימון שנעדרו משולחן החג העמוס מיני סלטי חצילים של
הוריו, רציתי לקבור את עצמי כשסבתא אילפה את הפעוטה לומר  את
שמי - אחת מהמילים הפחות שימושיות עבורה.
בשלב שהשולחן התרוקן וסבא, סבתא ובעיות הרגליים שלה נשארו שם
לבד, ניגשתי והראיתי להם את הבובה המחורזת שהכנתי במהלך החג.
אמי היקרה, ניצלה את ההזדמנות והראתה את מגנטי הדומינו שהכנתי
לה וכך שוב, באופן מוכר וצפוי, האמנות/ אומנות שלי היוו נושא
לשיחת סלון עם באי הבית. אין בכך כל רע לו הייתי זוכה לעידוד,
להתעניינות ולתמיכה ביום-יום וכשאני מראה עבודות בתהליך, או את
חלקי בפרוייקט קבוצתי, שאינו למכירה, ושיעדו הסופי הוא ביתה של
אמנית שמתגוררת בצד השני של כדור הארץ. אבל זהו, שלא.
אחרי שנפרדתי מכולם (חוץ מבת-הדודה) לשלום, ניגשתי לאבא שלי
וניסיתי, לשווא, להסביר לו שלא התעלמתי, אלא שנלחצתי. כמובן,
שהמונח סוציופוביה זר לאזני הוריי. הם מעדיפים "סוציומטיות".
אין לי מילון עברי-עברי, או לועזי-עברי בבית, אולם למיטב הבנתי
וזכרוני, שימושם במילה מורה על חוסר התאמה בין המסמן למשומנת.
הוא דחה אותי מעליו (או, אם תרצו, העיף אותי לכל הרוחות).
אמרתי שלום יפה ונדברתי עם אמי שיאספו אותי למחרת, כשהם נוסעים
לבקר את הצד שלה.

למחרת, התעוררנו חופשיים מחמרמרת, על אף הקוקטיילים שהורדנו
בלילה הקודם, התרחצנו, נאספנו על ידי הוריי, ושמנו פעמינו לעיר
מגוריהם של סבי ודודי מצד אמא. זה דווקא הצד שאני מחבבת.
ישבנו אצל סבא, אחר קפצנו אל דודי. אין לי מושג איפה בני דודיי
מהצד הזה היו, אולי הם ישנו, אבל שמחתי לא לראות אותם. הקטנים
(בן 17 ובת 14) מפונקים ויומרנים, הגדולה משרתת בעזה. לשמחתי
לא נאלצתי להתקל  בה מאז גיוסה וכך נמנעתי מאי-נעימויות. במטבח
יש תמונה שלה, עם נשק ומדים. המדים משמינים אותה, או שהיא שמנה
בצבא. לא יודעת, לא איכפת לי. כך או אך, זה משעשע.
כשראיתי את התמונה העוויתי, באופן אוטומטי, את פרצופי. לא
ידעתי בכלל שיש מישהו לידי עד שהרגשתי את נחת זרועה של אמי על
זרועי. "שלא תעיזי לעשות כאלה פרצופים וכו'...". איך הזמנים
משתנים. פעולה  שפעם הכאיבה והשפילה היום אינה אלא מעוררת
גיחוך ורחמים.
אני מאחלת לבת דודתי בריאות ואריכות ימים ומקווה שהיא תשרוד את
שירותה הצבאי. אני גם מקווה שבאיזשהו שלב היא תבין ותפנים את
תוצאות השהות שלה בעזה ושהצלקות הנפשיות שלה יפרנסו
פסיכולוג/ית טוב/ה.

אחר נסענו בחזרה להוריו והדרך הקצרה עברה בלי חיכוכים מכל סוג
שהוא. הוריי נכנסו לאחל שנה טובה, הוא ואני עלינו לחדר בו
אנחנו ישנים, ובו אני סובלת מהתקפי אסטמה כשאנחנו באים לביקור,
ואחרי דקות מספר נקראתי לסלון כדי להיפרד מהוריי. סוף דבר.

אז מה יש לנו? מיני-דרמה תמוהה ביותר או, אם להשתמש בקלישאה
שחוקה, רוב מהומה על לא מאומה. הפרשנות גורסת: "היא שוב
מחפשת". מה אין לנו? אינטרנט. האם טלפנתי אליה? אין לי כוח
למשחקי כוח, אז לא. הרי הכרוניקה ידועה מראש: היא צועקת, אני
מרחיקה את השפופרת ופונה לעיסוקים שברומו של עולם, כדוגמת מיון
כרטיסיות אוטובוסים משומשות. היא דורשת התנצלות, אני ממלמלת
משהו שמניח את דעתה. הסערה שוכחת עד לפעם הבאה שהיא חשה צורך
לדרמה שכוללת אותי.

אין אינטרנט. לו היה, הייתי עולה לבלוג שלי, שמתנהל בלעז, ועד
שהייתי קוראת את העדכונים של חברותיי וחבריי, ומגיבה עליהם,
להט הכתיבה היה מתקרר. במיוחד להט הכתיבה בלעז, שדורש כעס
ושנאה כדי להפוך למלל. אז פתחתי קובץ וורד והתחלתי להקליד.
ההקלדה שלי בעברית משתפרת. טיפה יותר מהירה, עדיין מגומגמת.
החלטתי לכתוב ולהעלות לאינטרנט בשפת עבר. חומר שפתוח לכל.
בניגוד לבלוג הלעז, שסגור בפני אנשים מהיישוב, ונקרא ע"י יחידה
קטנה ומובחרת של ישויות וירטואליות מסוימות, את הרשימות
שיתפרסמו כאן, אם בכלל יתחשק לי להמשיך ולרשום כאן, כל אחד
יכול לקרוא, גם מאמי דירסט, אם היא  תחצה את עולם הטוקבק
ב-Ynet, מן הסתם.
או אז יימצא נושא חדש לשיחות סלון. נבואתה של מגדת העתידות עמה
היא התייעצה אי שם בשנות השמונים התגשמה, והנה הבת מתפרסמת
בזכות הכתיבה שלה. כן, בטח.  


(1) בתשובה לשאלה "למה לא חייגת ל-144?" - אני  מנסה שלא
לתמוך במוסד הגזלנים הלז.
(2) וכי מדוע שהיא לא תהיה? קניות היא עושה ביום רביעי,
כמדומני, ובשאר הזמן היא על המחשב, מול הטלויזיה או מעשנת
בחצר.