אני אוהב לעזור לאנשים. אני עושה עבורם דברים על מנת שיגידו לי
תודה. אני תמיד מחכה לשמוע אנשים אומרים לי תודה. כשאתה עושה
משהו טוב עבור מישהו, עוזר לו בצורה זו או אחרת - כשהוא מסתובב
אליך עם פרצוף של "באמת שלא היית צריך" ואז אומר לך "באמת שלא
היית צריך, תודה!" - אתה מרגיש טוב. עשית משהו כזה, שאנשים
פונים אליך ואומרים לך תודה אישית מקרב לב. אף אחד לא חייב
אותם, אין חוק בעולם שאומר שחייבים להגיד תודה או אפילו להיות
מנומסים; הם עושים את זה מבחירה אישית. הם החליטו להקדיש לך,
זר גמור להם, שתיים-שלוש שניות מחייהם כדי להגיד לך "תודה",
והם לא היו חייבים, הם יכלו פשוט ללכת. מהנדסי תעשייה וניהול
יוכלו להסביר לכל פונה עד כמה אותן שניות אחדות יכולות להראות
ארוכות במקרים מסוימים, ומעבר לכך - עד כמה הן יכולות להיות
הכרחיות, שימושיות ונחוצות - וכך אני גם נותן לקבל אותן.

אבל תמיד יש את אלו שפשוט לא אומרים כלום. מקבלים את זה
ושותקים. כאילו שזה מובן מאליו שתעזור להם. ככה זה - אנשים
עוזרים לך ובטח שזה ברור. אז מה אם יכלתי לתת לך לאסוף את
השברים שלך לבד ובכל זאת מצאתי את הזמן להושיט יד עבורך, אדם
שאני לא מכיר? זה לא אומר שמגיעה לי אפילו תודה קטנה, מה
פתאום. יש את אלה שלא אכפת להם. בכל פעם שזה קורה לי - כשאני
עוזר למישהו והוא לא טורח לומר תודה - אני יודע שתפסתי אותו.
לא כל כך ידידותי מצידך - אני הייתי שם בשבילך כשהיית צריך
מישהו, כשהיית צריך עזרה. לא ביקשתי כלום, לא ביקשתי שתחזיר
טובה - שום דבר. אבל אפילו לא תודה?! סוציופת. חסר נימוס.
פרימיטיב. תפסתי אותך! עזרתי לך, וככה חשפתי אותך, אדיוט. איזה
מזל שהייתי נחמד אליך.