29.7.2004

ברגע שכף רגלי דרכה במקום הנורא הזה הרגשתי את הדמעות חונקות
לי בגרון.
הלכנו לאנדרטה הענקית שמוצבת בכניסה, מסתכלים על הנוף שנפרש
לפנינו - מרבד דשא ירוק, ביתנים מעץ, איך אפשר לחשוב שזהו בעצם
מחנה השמדה?
הלכנו על הירוק, מהול בדם, אל עבר ביתנו של מפקד המחנה. שם
שמענו סיפורים מזעזעים: גידול פירות יער על אפר אדם, אשתו
המטורפת של המפקד עברה בין כל האנשים, השבויים, ואת המקועקעים
מבניהם רצחה במו ידיה ומעורם עשתה אהילים...

הלכנו אל עבר תאי הגזים.
התלבטתי אם להכנס או לא, בסוף נכנסתי, אני חייבת להכנס! אני
חייבת לראות מה היה שם!
המספרה, המקלחות, תאי הגז.
התאים האלה מסריחים כל כך, מפחידים כל כך. ריח הגז עדיין שם.
אני מתהלכת שם, רואה את הכתמים הירוקים-כחולים על הקירות, את
השריטות! יכולתי, ממש יכולתי לשמוע את הצעקות שלהם, התחנונים
שלהם לעוד שנייה של חיים, נלחמים בחושך, בהיסטריה שכמותה לא
הצלחתי לדמיין.
הרגשתי את הנשמות שלהם שם, מסתובבות, חסרות מנוחה, נשמות
אבודות בלי תקווה.
בכיתי. כן. אני, ליאור וינשטיין. באמת שבכיתי.

עזבנו את תאי הגזים והגענו אל המשרפות, ראיתי את הג'קוזי של
מפקד המחנה שהעמיד באמצע המשרפה. בשלב הזה הפסקתי לבכות,
התחלתי לכעוס, ממש לכעוס! אם לא הייתי יוצאת נראה לי שהייתי
הורסת את המקום... כל כך כעסתי שפשוט יצא לי עשן מהאוזניים!

בתל העפר עשינו טקס... שוב התקווה, תחושת הגאווה התמלאה בי שוב
והפעם לא לחשתי את התקווה כמו תמיד, אלא צעקתי! צעקתי כל כך
חזק שישמעו אותי עד גרמניה! שיראו שאותנו אי אפשר לחסל בכזאת
קלות!!!

בערב, במלון, התכנסנו בקבוצות ודיברנו על חוויות היום, בכינו,
כל הקבוצה, ללא יוצא מן הכלל. כולנו בכינו.
המורים חלקו לנו את המכתבים מההורים, בשלב הזה הפכתי לשבר כלי,
והבכי שהיה די חלש, הפך לבכי תמרורים...
רצתי לחדר ובכיתי שם, נראה לי שבכיתי איזה שעתיים!

ועכשיו כבר 3 בלילה, עוד 3 שעות השכמה ואפילו לא הלכתי
לישון...
אני מקווה שמחר יהייה הרבה יותר טוב, מחר יש "רילאקס דיי".
לילה טוב לכולם...

ליאור.

נכתב ב29.7.2004, במהלך המסע לפולין