את מחבקת אותי חזק
מעיל ארוך ושני אנשים
רחוב קטן
אפשר עוד לראות טיפות של דם על המדרכה
את שואלת
האם מישהו עוד נשאר
את הסיפור הזה
את רוצה לשמוע שוב
ואני, אין לי תשובה
אז מוותר
איש זקן חוצה את הרחוב
הוא נעלם מעיננו
אולי הוא היה כאן שזה קרה
בין המלחמות
למה שנשאר
כרזות עדיין תלויות על הקיר
רמזים וכאבים
את שותקת
למרות שאת רוצה לצעוק
שלט גדול מורה על היסטוריה אחרת
ואנחנו מתעלמים מכול הכוונות
שתי מכוניות חולפות, לא מבחינות בנו
כמו במקרה
את שואלת
אם כך זה היה תמיד
אני מוותר על הצורך לענות
יש כאבים שאי אפשר לפשט
שירים כתובים
ודמויות שאי אפשר לתת להם פנים
את מתיישבת על גרם המדרגות
אומרת לי, שאת הכול זוכרת
חוץ מהרגע ההוא
כמו לא היית אז
יש תמיד סודות, שאנחנו לא מוכנים לתת להם להתפוגג
וכאן הכול טמון כמו בבית קברות
אנשים זקנים נושאים איתם את הגוויות
ואנחנו לא יכולים להכיר זה את זה יותר
שומרים את העבר, למקרה שיום אחד משהו חדש יתגלה
נדע איך לצרף את זה בתשבץ
ואם יום אחד מישהו יבקש למחוק הכול
אז העבר שוב יתגלה, ולנו אין כוח לצאת נגד זה
אני מחבק אותך
ומביט החוצה אל הרחוב
שממשיך לחיות, אחרי שרובנו מתנו
גם שאנחנו כאן
אור נדלק והחושך ירד
זה שוב אנחנו באותו רגע
מנסים לשחזר את התמונות, איפה עמדנו
ואיפה היינו שלא יכולנו לעשות דבר
האמת מוצעת למכירה, ועכשיו כול אחד יכול לקנות אותה
מביטים ברחוב, ונדמה שאי אפשר לראות דבר יותר
אישה זקנה מביטה בנו
כמו היינו זרים
ואולי היא רואה בנו, את עצמה
כמו שלא יכלה אז, כמו שבחרה
את מביטה בי, ואפשר לראות את הכול כתוב
אני מנסה למחוק את זה, כמו את הסודות, כמו את האמיתות המשתנות
אנחנו עוזבים את הרחוב
וברחוב הבא, מתחיל העולם מחדש