"רותם? רותם? את מקשיבה לי?"
"סליחה, אני לא מצליחה להתרכז."
הגעתי למסקנה, אסור לתת לכוסיות ללכת לצעדה, וואי וואי... איזה
תחת יש לה... לא הצלחתי להתרכז בשטויות שדנה אמרה לי...
"אוף, רותם, לא משנה. תגידי, החלטת לספר להם כבר?"
"לספר מה?"
"נו, את יודעת..."
"שאני לסבית?"
"כן"
"אם את לא מבינה אותי איך אמא ואבא יבינו?"
"נו די, רותם, את יודעת שזה לא נכון!"
שתקתי... דנה היא אחותי הגדולה, אני הכי אוהבת אותה בעולם, אבל
היא לא מבינה אותי ומאז שסיפרתי לה היא מתרחקת... נעלמת.
כאילו אני דוחה אותה, כאילו אני חולה באיזו מחלה מדבקת.
ככה גם רוב החברים שלי - נשארים בסביבה אבל "תופסים מרחק"...
החברה הכי טובה שלי - מאי - כבר לא מחבקת אותי... נמנעת מלגעת
בי.
אפילו להסתכל לי בעיניים היא לא מעיזה.
שלא לדבר על אלה שיודעים ולא חברים שלי...
"אל תתקרבו אליה... היא לסבית!"
אחח... צרי מחשבה, אף פעם לא אהבתי ערסים.
יש רק אחד... אחד שעושה לי טוב, אחד שמקבל אותי כמו שאני...
קוראים לו דורון... והוא תמיד שם בשבילי... תמיד.
אם אתה קורא את זה... דורון, תודה.

אני זוכרת את הפעם שהבנתי שאני לסבית... לילה אחד היינו בערב
בנות כזה, פעם ראשונה שהשתכרתי.
אני זוכרת רק חלקים, שיחקנו אמת או חובה.
שתיתי המון, אולי חצי בקבוק וודקה או יותר...
ואז קיבלתי משימה... לנשק אותה.
היא בכלל לא היתה אמורה לבוא למסיבה, קרובת משפחה של חברה.
היתה כל-כך יפה, גם שתתה המון.
ואז התנשקנו... והרגשתי...
פעם ראשונה בחיי הרגשתי, הייתי אז בת 14.
לא כל-כך הבנתי מה קורה לי.
אהבתי אותה ורציתי אותה, אבל בשבילה זה היה סתם, משימת חובה.
נשיקה מתוך שכרות, טעות.
לא ראיתי אותה יותר.
היא היתה האהבה הראשונה שלי - אהבה נכזבת.
אני זוכרת ששמנו מוסיקה והיא רקדה, כל-כך יפה.

ועכשיו שנתיים אחרי, היו לי אהבות מאז אבל מסובכות וקשות.
החברה האחרונה היתה עדיין בארון, היינו צריכות להיפגש בסתר...
נגמר בצורה רעה... אבא שלה תפס אותנו.
היינו בחדר שלה, ניסינו ללמוד, "די רותם, אבא שלי יושב בסלון,
בואי נלמד".
"אני לא יכולה, את כל-כך יפה", אמרתי ולא הצלחתי לעצור את
עצמי...
כל-כך אהבתי לנשק אותה, לגעת בה, היה לה שיער ג'ינג'י אדמדם,
ועיניים בהירות, אהבתי את הביישנות שלה, העדינות שלה.
באמת באמת אהבתי אותה.
"נו, רק נשיקה אחת, אחרי זה נלמד", הבטחתי.
ההבטחה האחרונה, הנשיקה האחרונה.
אבא שלה נכנס באמצע... העיף אותי מהבית, ומאז...
לא יכלתי להיפגש איתה, הוא אסר עליה.
עינינו נפגשו במסדרונות.
בהתחלה ניסיתי לדבר איתה, שלחתי לה פתקים, התקשרתי, רדפתי
אחריה.
שום דבר לא עזר.
אבא שלה עשה לה שטיפת מוח.
"די, רותם, עזבי אותי, זה נגמר."
"לא, זה לא נגמר, את גומרת את זה, את ואבא שלך!!!"
"רותם, אל תעשי את זה יותר קשה ממה שזה."
עצרתי את הדמעות, והחזקתי לה ת'יד.
לא רציתי לתת לה ללכת.
"אני חייבת לתפוס את האוטובוס, אני אוהבת אותך, בי."
היא ליטפה לי את הראש ונעלמה.

מאז עברו חודשיים, ואני נשארתי בהרגשה של כעס ובלבול.
מה כל זה שווה? למה? למה אני לסבית? למה אנשים לא מקבלים
אותי?

אמרתי לעצמי: "היום אני אספר לאמא, אני חייבת".
הגיע הערב ואמא חזרה מהעבודה והכינה לעצמה קפה.
"מה נשמע, רותם? איך היה בבית הספר, מותק?"
"בסדר"
"קרה משהו?"
"כן... אני רוצה לספר לך משהו."
"כן, רותמושי, מה יש?"
"אני... אני..."
"נו, מאמי, את יודעת שאת יכולה לספר לי הכל."
"אני.... אני לסבית", אמרתי במהירות ולא העזתי להסתכל לה
בעיניים.
פחדתי מהתגובה שלה.
שתיקה, השתיקה הכי ארוכה שהיתה לי בחיים.
הכי מעיקה.
ראיתי איך אמא מתפרקת, הרגשתי איך אני מאכזבת אותה.
ופתאום כל-כך התביישתי.
לא יכלתי להישאר שם.
חזרתי לחדר וסגרתי את הדלת.
רצתי למיטה והרגשתי איך הדמעות מציפות אותי.

הרגשתי איך שאני לבד.