אני כבר גדולה מידי לזה, אני מהרהרת לעצמי כשאני מסתובבת ללא
מטרה במסדרונות החשוכים, האור לא עולה ולא יורד, מצב סטטי של
לפנות בוקר וכלום לא קורה.
שעון ילדותי בעל הספרות הגדולות אינו מוותר לי ומתקדם במהירות
רק כשאני לא מסתכלת.
מחלון המטבח שלי אפשר לראות שהכבישים ריקים.
ומהחלון המיותם אני ונתיבי איילון מתנחמים זה בבדידותו של זה.
הוא מקונן לי על געגועיו לעשן, לריח, לגלגלי מכוניות מנחמות
שיפיגו את בדידות לילותיו, ואני מדברת אליו בעיניים, מספרת לו
על עצבות ימיי, על לילותי המלאים בעשן סיגריות, בדמעות חמות
ובחוסר שינה וריקים מכל דבר אחר.
אני ונתיבי איילון מבינים אחד את השני.
שנינו מעט מבוקעים, עייפים וחסרי מנוחה.
מכוניות עוברות מידי פעם, נותנות הנאה חד פעמית ולא מספקת, אני
יכולה לראות את הכביש רוטט בעונג מהיר ואז נכבה.
ואני אוהבת את נתיבי איילון, אוהבת כל סדק בודד, כל מהמורה
עצובה, כל מחלף דומע.
בלילה, עם כוס קפה מנחמת בידי אני אוהבת את נתיבי איילון
השקטים. אני מלטפת את קטע הכביש הנשקף אלי, מחבקת אותו רק
במבטים, והוא מחזיר אלי אהבה של כבישים.
עצוב בלילה, הבדידות והחושך יוצרים מתכון כימי מסובך ומפילים
עצבותם על כל הנקרה בדרכם.
נתיבי איילון מסתכלים אלי, מדברים אלי ללא מילים, מספרים לי את
סיפור אלף אלפי אהבות קצרות, ורגעי אושר חפוזים.
אני שולחת אליהם חיבוקי נחמה של לילה, מתעלמת מקרני האור שהחלו
לעלות, מרעש המכוניות שהולך ומתגבר בכל דקה בזמזום שאינו
נפסק.
זו היתה אהבה של לילה, אני כבר יודעת.
והולכת לישון, חולמת על כבישים ריקים בסוף העולם שמחכים רק
לי.
ועל נתיבי איילון, אהבה אינסופית. |