מוקדם בבוקר.
פרדס אשכוליות נטוש, דרומית לשדה-ורבורג, ערפילי בוקר עכורים
עוטפים את השרון במעטה סמיך של מלנכוליה. בריזת השחר לא עושה
את מלאכתה נאמנה, ומביאה עמה ניחוחות דקים של בית חרושת מרוחק
כלשהו, הכביש המוביל לכפר סבא עשוי טלאים-טלאים של אספלט מתקלף
שחווה על בשרו את נחת זרועם של מע"צ. תחנת אוטובוס, חיילים
מפהקים פיהוק מופגן של בוקר, אוחזים בסיגריה, מתכרבלים בתוך
עצמם - משלבים ידיים - כמתגוננים מפני צינת הבוקר, חיילת
שעוברת שם כאילו במקרה זוכה לתשומת לב מעטה, שיערה הסתור מעוטר
בפסים-פסים של צבע דהוי, הכומתה שמונחת ברישול ותנועותיה
הגמלוניות ממחישות היטב כי בוקר מנומנם מתדפק על החלון, מתדפק
ומתפרץ, נרצה או לא נרצה, והנה הוא כבר פה, מכריז על קיומו
הבלתי אפשרי כעובדה מוגמרת.
מעבר לכביש, כאמור, פרדס בשלבי עזובה מתקדמים, שריד של ימים
מפוארים יותר, חלקי טרקטור מפורק מפוזרים על פני רדיוס של כמה
מטרים, פגעי השנים לא פסחו גם על גדר התיל, שהייתה פעם כלבת
שמירה נועזת, ריככו את קוצי הפלדה שלה ופערו חורים ברשת, עמודי
התווך שומרים אך בקושי על שיווי משקלם, ההוא נוטה ימינה וההוא
שמאלה, וההוא כבר נשכב במלוא אורכו. גזעים שנעקרו לפני מספר
חודשים נרקבים לאיטם, תכננו לבנות פה שכונה והתחילו כבר במלאכת
העקירה, היזם נמלך בדעתו, ככל הנראה, או שפשט רגל. הגוויות
העקורות, על כל פנים, לא פונו. בינות לעצים, הן הגדומים, הן
הגוססים והן החיים, שקיות במבה, צמיגים, פסולת בניין, בקבוקי
פלסטיק וארגזי קרטון הפוכים, מעשה ידי אדם להתפאר.


הפרדס פושט את בגדיו, חושף את ערוותו במלוא מערומיה, שם זין על
דורות של נאהבים שלחשו מילים של אהבה בין העצים. שם זין על
תשוקות שהקיזו מיצי גוף ועל דם בתולים שנספג ברגבי העפר, חלחל
לעומק והשקה את שורשיו. שם זין על ילדים שהפרדס היה כל עולמם,
כל ילדותם, סליק של נשק יום-הדין לעת מצוא או מקום מרגוע אחרי
יום לימודים ארוך. הפרדס שם זין על כל זה, שם זין וחושף אותו
לעין כל, ואף נהנה מהסטיה הקטנה הזו, כשם שיש אנשים הנהנים
לחשוף שת בככר העיר, כך הפרדס שם זין, גדול וארוך, עם זקפה
רוטטת, תאווה לעיניים.  

אולי הוא מתנקם בשוחרי הנדל"ן למיניהם הרואים בכל חלקת אדמה
קניון חדש, שכונה חדשה או מגרש מכוניות. אולי הוא מתנקם בתושבי
האיזור או בראשי המועצות שקיבלו בזרועות פתוחות את כל אותם
נדל"ניסטים שיעשו בשטחים הירוקים כבתוך שלהם. ואולי סתם נמאס
לו לפרדס, לעמוד ולראות איך מחצית מיבולו נרקב על העצים בכל
שנה מפני ש"אין תקציבים למים", "אין תקציבים ממשרד החקלאות",
"אין כוח אדם יהודי-ערבי-תאילנדי-אחר", השלימו מחרוזת זו
בעצמכם.

נקמתו מתוקה, אני חושב, האקסהיביציוניזם שלו מכאיב לעין
האנושית, מושך את תשומת הלב, אם כי לא במידה מספקת; אזרח כי
יעבור בסביבה, יעיף מבט או שניים ויזכר בצבעי הפרדס בשעת בין
ערביים, כשהעולם היה צעיר, או בילדותו שעברה בנעימים בצל עצי
התפוז והאשכוליות. אותו אזרח, או אזרחית, יאנחו בערגה, אולי,
וימשיכו הלאה במשעול החיים נטול העצים, הרחק לעבר הבורגנות
המנומנמת - נימנום חסר שינה, שינה חסרת שחר, שחר ללא ריחות
פרדסים.

לפעמים גם אני רוצה למחות נגד משהו, עולה בי אז החשק להתערטל
בפומבי, להשיל מעצמי את כל הבגדים, המחיצות, המחסומים, אבל
משהו עוצר בעדי.
הפרדסים אמיצים ממני.