פתאום הכל כאילו צלול
ובעצם כלום לא ברור.
לאן אני בא, מאיפה בורח?

כמו בפעם הראשונה
שחשבתי שלא תחזור לעולם,
לא מוצא לא זוכר את התשובה.
זה לא אני, מישהו אחר,
התקליט מזייף, אין פוקוס,
אין תמונה.

אני זקוק לך יותר מעכשיו, יותר מבכלל.
התשובה שלי זו את.

מפחיד אותי לומר
שהיום כבר לא אתמול,
היום אני מרגיש חלש
כשאת לא כאן איתי.

את לי חוזק, ברכה
תשוקה, בריחה.
הקשר לאמת, ליופי
לשכינה.

מוצא את עצמי ערב-ערב
נאכל בבילבול, בשיכחה
בעיניים פקוחות לרווחה,
והאוויר תוסס בערפל
בחיוך, בחוסר מענה.

אין לי תשובה מלבדך?
את זאת אני כבר לא שואל!





לדפנה  17-12-2003,  כשהועלית בדרגה.