אני שוב שוכבת בתנוחה המוכרת על ספת הפסיכולוג הדמיונית. גרסה
אינטלקטואלית שלי אשר מרכיבה משקפיים כהות מסגרת, אוחזת בלוק
כתיבה, מאזינה לדבריי, מהנהנת וכותבת הערות. מדיי פעם גם תשאל
שאלה מנוסחת היטב שתוציא אותי משיווי המשקל המנטלי ותפעיל תאים
אפורים מנוונים בראשי.
אנחנו דנות בי, במעשיי, ברגשותיי, בתחושותיי, בהשלכות, בסיבות
ותוצאות, מנתחות, מסבירות, מעלות השערות, סותרות אותן ולא
מגיעות למסקנות חד משמעיות כי "טיפול," היא אומרת "זה תהליך".
אנחנו קובעות תור לשבוע הבא. הזמן שלנו תם ועדיין אין לי
תשובה.
"תחייבי את כרטיס האשראי, כרגיל" אני מפטירה למזכירה המנומסת
בדלפק הקבלה. במעלית אני חושבת "שלוש מזכירות כבר זכיתי להכיר,
שלוש מזכירות כבר זכו להכיר את כרטיס האשראי שלי ועדיין לא
פתרתי ולו בעיה אחת".
המעלית נפתחת בקומת הקרקע של הקניון. אני מפנקת את עצמי בכדור
גלידת רום-צימוקים, הטעם החביב עליי. בוהה בחלונות הראווה.
מסממת את עצמי במנה גדושה של מתוק, זה מקהה את הכאב. אולי אני
אמצא גם זוג סנדלים גבוהות עקב שקרוב לוודאי לא אנעל יותר מפעם
אחת. אני נכנסת לשירותים. מביטה במראה. "צריך להסתפר" חושבת
לעצמי ומעבירה תלתל סורר מאחורי האוזן. נכנסת לאחד מתאי
השירותים. מורידה את מכסה האסלה בעזרת הרגל. חושבת "מי יודע
כמה חיידקים מתרבים ברגעים אלה על המושב הציבורי הזה".
מתיישבת, ראשי בין שתי כפות ידיי, נושמת נשימה עמוקה, ריח חריף
של חומרי ניקוי וזוהמה אנושית חודר לריאותיי. פותחת את התיק.
שולפת אקדח חצי אוטומטי, מתנה קטנה שקניתי לעצמי ליום ההולדת
האחרון. מביטה בכלי המתכת הקר. כה תמים למראה, גוש דומם ולא
מאיים. אוחזת בו, מלטפת את כל הבליטות המתכתיות, מעבירה אותו
על פניי. מחייכת לעצמי, החיוך הופך לצחוק, הצחוק הופך לצחוק
מתגלגל, צחוק משחרר וגדול על הפתטיות הבלתי נסבלת של הקיום: על
הפסיכואנליזה שאינה נגמרת, על קניונים ממוזגים, על חלונות
ראווה, על בעיות שקיימות רק בראש שלי, על שופינג, על גלידת
רום-צימוקים, על הניסיון הנואש להישאר טהורה בשירותים
ציבוריים, על האקדח הזה שאני מכוונת לראשי ועל הירייה הזו
שמפלחת אותו לשניים ומתיזה את כל המחשבות על הניאגרה ועל
הקרמיקה הכל-כך זולה.