אל תחיה על סף הרגע, מועד על הבאות ונעלייך גדולות לך, גדולות
ומבריקות ונוף פנייך, זיו שפתייך הכחושות הן לא שלך יותר,
וזיפי לחייך, גם הם לא.
טוב הדבר שנגמר לך מהר הזמן, ותחת זרועותייך מניפים האנשים
ידיים וסכינים רבות, ואתה עוצם עיניים, אתה מלך הקרבות, אתה
נסיך האפלה המבקשת את נפשם, ולו יכולת היית גם טורף את בשרם,
מפשיט אותם מהבגדים, נוגס בחזותיהן של הנשים והיית מתענג על
הדם הזה, על חבלי התלייה.
ברחבה שאתה מהלך בה, סובב, סובב בעיגולים והדי צעדייך צורחים
מבושה לשמיים.
אתה מוחה כפיים, אתה מוחה מהר, אתה מוחה חזק, אתה תפלצת ליל,
אתה האיש הדק, שרודף אחר חלומותיהם של ילדים.
אתה האפשרי, אתה הבלתי אפשרי, אתה הלא יאומן של העולם.
אתה שותק בחדר, אתה על כיסא, אתה ערום, איש ערום לבן רזה עם
רגליים קצרות וזין רופף עומד על כיסא, מייבב.
וקר, טיפות בדולח חופנות את היום. אתה תשבור את החלון שלך, אתה
רוצה שהם יראו מה יש בפנים, מיטת יחיד, מכתבה ומנורה מתנודדת,
יש לך מספיק בשביל מחר, עכשיו סגור יפה את הזכוכית ולך שבור את
הגלים שלך לבד. פרותייך מרקיבים על ענפיהם, הם לא מכירים אותך,
הם לא זוכרים אותך, אחר יפלו מצמרותייך, אחר ישילו את זנבם
ותולעי השחר, מתגנבים אל השמיים, מבצעים בהם זממם.
הפואמה הזאת, ילד של גיבור, גדל בלי אב, גדל לבד, גדל נפעם אל
מול הזוהר התמידי של התמונות, בהן האיש, היה גיבור דמים בבית,
שפן במלחמות.
נספח אל החיים, המוות, הוא נחמד אלייך, נחמד מידי ויש לו קול
ומקום וסיפור מסולף, כי גם לתכריכים יש צל כשהם צונחים על
הרצפה, גם להם יש רחש.
די, כמה די לך בקערית שלך:
-"הדייסה שלך מורעלת אדוני"
-"הו, לא חשוב, היא היתה מורעלת גם אתמול".
אתה נחש המופלאות של היקום, אתה עוטף חזק את הימים, בקופסאות
סופרמרקט מפלסטיק, אתה גאון בעטיפות, אתה עוטף הכל, שובר
לחתיכות את הזמנים שלך, שיהיו לרבבות כמו החול, כמו השקט הזנוח
על מדרכות.
תנו לי לעבור עכשיו, אני הולך למות עכשיו, אני הולך ומדבר
עכשיו, אל עצמי.