דרך החלון אני רואה את אורית.
היא ישובה במכונית, מושבים כהים רדומים בשעת לילה.
דרך החלון אני רואה אותה מתניעה את המכונית ומעבירה תחנה ברדיו
ואורות דיגיטליים מתלפפים סביב החושך, קופאים בתוך התזזית.
מנורת הלילה מתקלפת באישוניה של אורית כאשר עיניה מתמלאות
דמעות וחיוורון העין מאדים ומתנפח, בלוטות המלח מתנקות בדרך
ללחייה והיא משתיקה אותם ודוממת, אף אחד לא ישמע אותם צורחים
בתוך גופה.
דרך החלון אני רואה את היד שלי מושטת אליה ואותה אוחזת ומרפה
חליפות כמו מתלבטת אם יש בכוחי לשאת את משקל גופה, במקרה
שתיפול.
אורית ואני, בינינו מושב דלת ויד, וכל זאת מספיק כדי שתבכה.
וכל זאת מספיק כדי שאלבש לי פני פוקר, כמו חליפה קטנה במידה,
ואחרי שתלך, אורית, אתהלך רגע ארוך במגרש החנייה המוגלתי,
הפוצע, המפורד, המפריד ואתחמק מבבואת רפאים מייבבת, בחלון
כהה.

לדולפינה