[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







חני נשיא
/
המכתב

-המכתב היה עטוף, כולו ריחני, צבעו היה אפרפר ורגיל. הבטתי
עליו היטב, הכתובת היתה לא מוכרת, חששתי לרגע שמדובר בבדיחה,
אולי אדם שלח לי אצלו כול יום זה ה-1 באפריל...

אבל המכתב היה מרובע מדי, משהו רישמי, ובכול זאת נדף מימנו ריח
מוזר, ריח מוכר מהעבר.

העבר. מי זוכר ממנו משהו?! במיוחד אני שהתנתקתי מימנו, עזבתי
הכול, את הלימודים, את אבא השבור מכעס, את קברה של אמא, את
מירי הקטנה, ואת אותה אהבה. אני עדיין זוכר אותה. אהבה
ראשונה.
לקחתי אומץ והתיישבתי על הספה הקטנה שהייתה בפינת חדרי, הייתי
לחוץ, מתוח, ובעיקר חושש  ממה שכתוב שם. פתחתי את המכתב הוא
היה רשום בכתב מודפס ורישמי, ונראה כאילו זה מכתב ממס ההכנסה,
הבנק או כול דבר שכזה.
אבל זה לא היה ממס ההכנסה, או הבנק, או כול דבר כזה. זה היה
משם. מהעיר. קראתי אותו שוב ושוב:
"מר טוביה היקר, בצער רב אנו מודיעים על פטירתה של המנוחה שני
יעקב, כולנו המומים ממותה, ההלוויה תתקיים בשני לפברואר, יום
שלישי..."
הייתי בשוק. שני?! הלכה לעולמה?! ואני?! מוזמן להלוויה שלה?!
זה באמת נראה כמו בדיחה.
שני... מושא אהבתי... אני עדיין זוכר אותה, את שערה הארוך החום
והחלק שפיזרה אותו לאחור, את העיניים המלגלגות שלה בכול פעם
שהבטתי עליה בחצר בית הספר, זאת שהכשילה אותי. זאת שגרמה לי
לעזוב.
הטלפון העיר אותי ממחשבותי.
"רועי!" צרח הקול בטלפון. זה היה עורי השובב. "תגיד, קיבלת
הזמנה להלוויה של שני?"
"אל תגיד לי-" הייתי המום. עורי היה חבר ילדות שלי, מגיל קטן.
אף פעם לא עזב אותי לרגע, ועד עכשיו היה בא להתנחל בבית שלי,
להשליך את חפציו.
"כן!" שוב צרח, כנראה שדיבר במקום שיש הרבה אנשים כי הייתה
המולה סביבו. "אתה הולך, מחר?" שאל.
"אני לא יוד-"פתחתי, מהסס.
"יופי. אז תבוא לקחת אותי" סיכם עורי. "ותביא איתך בירות"
גילגלתי את עיניי ונאנחתי. אם עורי קובע עובדה, אף אחד לא יכול
לשנות את דעתו.
"אבל..." ניסתי להסביר לו. שני לא ממש הייתה חביבה אליי אי
פעם, להפך תמיד הייתה מוצאת סיבה למרר לי את החיים. לא רק לי,
לכולם.
"אל תנטור טינה" אמר עורי בלי שאני יסביר לו בכלל. "תן כבוד
אחרון"
"כבוד..." גיחכתי. לא היה לי חשק ללכת לשם, לא רכשתי לה כבוד.
אהבתי אל שני הסתכמה במילה אחת: אכזבה.
הייתי אובססי לגביה, לא אחד שעוקב, מצלצל לטלפון, או שולח
מכתבים אנונמים, אלא אחד שאוהב כול כך עד שלא יכול לשכוח אותה
אפילו שעברו עשר ומשהו שנים.
הנסיעה הייתה ארוכה מכפי שזכרתי אותה. כבר עשר שנים שלא נסעתי
מאותו הכביש לאותו הכפר בצפון. היו לי הרבה זכרונות, כאילו גל
של פלאשבקים - הרוב עצובים, ומדוכדכים, ועורי לא ממש שיפר את
מצבי.
"אז מה?!" התרווח במושב. " לא עולה לך זכרונות עליה"
"לא" פלטתי בכוונה, לא היה לי כוח לשאלות, רגשותיי היו
מעורבבים, אם אהבתי אותה עדיין?! שאלה טובה ומורכבת.
האם לקחת בחשבון שלא הייתה לי אף פעם מערכת יחסים רצינית עם
אישה?!
זכרתי את הבית שלה, משום מה, היא הייתה מהבתים החדשניים, והיא
עדיין גרה שם, נכנסתי  ולבשתי ארשת פנים דיכאונית, גברת יעקב
עמדה ליד הדלת היא הייתה שברירית מאוד והכירה אותי היטב. היא
הייתה היועצת שלי.
"אז ככה, לא באים לבקר?!" קצת כעסה. ואני מלמלתי שאני מאוד
עסוק שאין לי זמן, היא רק שלכה לעברי תנועה ראש, היא מכבדת את
זה.
אף אחד לא הכרתי מהסביבה, עורי נעלם לי כאילו לא בא איתי בכלל.
ואני התיישבתי בפינה, דחוק ומסתכל לעבר היושבים הבאים והשבים,
אחד מהם נקלט לנגד עיניי, הוא היה שחום וגבוה, היתה לו תספורת
צבאית, והוא לבש גולף שחור ומכנס שחור משופשף. עיניו היו
עצובות במבט מנחם. הוא ניגש אליי.
"עצוב אה?!" אמר במבט יראה. "איך אתה קרוב אלייה?"
"לא ממש קרוב" אמרתי כמעט בלי קול. והוא הביט עליי בשאלה.
"זה מסובך" הוספתי וכחכחתי בגרוני ללא מאמצים. "אתה?"
"בן דודה, הייתי שותף לכול הסודות שלה" אמר ונאנח. הוא התיישב
לידי.
"אולי אני מכיר אותך למדתי איתה" אמרתי מנסה לברר מיהו אותו
האיש.
"דורון שליו" אמר ולחץ את ידיי. "אתה?"
אמרתי לו את שמי, עיניו נפערו והוא כיחכח בגרונו באי נעימות.
"קרה משהו?" שאלתי ומבטו התחמק משלי. והוא רק קם ונעלם. זה היה
מוזר.
"אתה מוכן ללכת?" שאל עורי אחרי שעה. הבטתי עליו, מעט בכעס.
"לאן הלכת?" אמרתי כשעמדנו לצאת.
הוא משך בכתפו."הסתובבתי" אמר. התעלמתי.
מישהו נגע בכתפיי. הסתובבתי ומול עיניי הופיע דורון, כולו
מתנשף.
"קיויתי שלא תלך"  אמר מעט לחוץ, בידיו הוא החזיק מכתב, ומשך
אותי לבחוץ כשעורי מאחוריי, רץ אחרינו.
"לך תתניע את האוטו אני מייד בא" רציתי שיילך. עורי שלח בי מבט
נלעג אבל שתק ועשה כדבריי.
"קח" דחף דורון לידי מכתב. "שני רצתה שתקבל את זה. כשהיא ידעה
שהיא עומדת למות, שזה כבר היה הסוף. היא אמרה לי שבהלוויה אני
אתן לאחד בשם רועי טוביה, אני צריך ללכת, תשמור על המכתב" הוא
לחץ את ידיי "זה חשוב"
ואז מיהר להיכנס לבית, הלכתי המום לאוטו והחזקתי את המכתב
בידיי.
"מה זה היה?" שאל עורי. משכתי בכתפיי.
"סתם הוא רצה לדבר איתי, בן דוד של שני." זרקתי לעברו, עורי
התעלם ומיהר לנסוע. המכתב היה בידי ואני החזקתי אותו חזק.
בשבילי זה היה המילים האחרונות של שני.
"תעצור פה שניה" ביקשתי מעורי כשעברנו ליד פונדק דרכים. עורי
הביט עליי לא מבין מה עובר עליי, אבל הייתי עקשן הפעם ולא
וויתרתי. המכתב הזה היה חשוב לי. ישבתי על הדשא מול מגרש
המשחקים ופתחתי את המכתב, הוא היה ריחני, בצבע ורוד בוהק, מה
שהתאים בהחלט לעדינותה של שני.
ובכתב יד מסודר היא כתבה:

"רועי טוביה.
כן, אני יודעת את שמך. אני יודעת הכול עלייך. תמיד ידעתי.
ידעתי איך שהבטת עליי, איך שליטפת אותי במבטך, בעינייך מלאות
אהבה. ואני רק פחדתי.
אילולא ידעתי אהבות נכזבות, הייתי עונה לך. אבל ידעתי. ולא
הבחנתי כמה כואב לך, עד שכבר היה מאוחר מדי, ועזבת... למקום
שכנראה רצית להיות רחוק ממני כשכול כך הרבה פעמים אמרתי לך לא.

כבר עברו שנים, אולי עשר, ואף אחד לא ליטף אותי במבט כמו שאתה
ליטפת אותי, לא ראיתי מישהו שהיה מוכן לתת לי אהבה רבה כמו
שאתה היית מוכן לתת לי. אני הרגשתי בזה.
אבל עכשיו, אחרי שעברו הרבה שנים, אני הייתי פה, ואתה היית שם,
בטח פתחת דף חדש, חיים חדשים, ליטפת מישהי אחרת במבטך, ואותי
שכחת. ואני... אני דעכתי לאט לאט, כמו פרח שקמל.
הרופאים אמרו לי שאני אחיה, בהתחלה. אבל ידעתי שאני לא. כול
עוד אתה לא פה לידי, מלטף אותי במבטך, אני אמות. ואני הולכת
למות, את זה בטח אתה יודע.
אני יגיע למעלה, לבית דין עליון, ושם ישפטו אותי. הדבר העיקרי
שישפטו אותי עליו שגרמתי לך סבל. ללא כוונה, שלא נתתי לך לאהוב
אותי. כבר מאוחר לבקש סליחה, מאוחר מאוד. ואני יודעת שגרמתי לך
לסבל נוראי. הייתי אגואיסטית ותמיד חייתי בתחושה כזאת.
שפיספסתי אהבה.
בבקשה, יש לי רק בקשה קטנה אלייך, אם נשאר בך קמצוץ אהבה
כלפיי, תעשה לי טובה, תמשיך הלאה, תמצא אהבה. ובחיים אל תפספס
אותה, תגיד לכול אדם בעולם שאתה אוהב אותו, אל תפספס את האהבה,
אני עשיתי את זה. ולכן לחיי אין טעם.
אני תמיד אוהב אותך, ואני מקווה שתזכור אותי טוב, ושתסלח לי.
הייתי מטומטמת, ותמיד תזכור אותי ככה.
אוהבת
שני."

על המכתב פרצו הרבה דמעות, וקראתי אותו שוב ושוב. אבל הרמתי את
ראשי והבטתי על הים שבאופק, ואז על השמים הכחולים.
"אני מבטיח לך, שני" צרחתי לכיוונם. "תמיד אני אגיד אני אוהב
אותך, לכול בנאדם עד יום מותי. וכשאני אני אגיע לשם למעלה,
וניפגש, אני אמשיך ללטף אותך במבטי"







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
- איך מרוקאי
קושר שרוכים?

- ?

- ככה...


("1001 בדיחות
ויזואליות"
בהוצאת בוליביה
ושות').


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/11/04 18:18
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חני נשיא

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה