משהו בחלקלקות, בתנועה המהירה, בחיכוך הרטוב עור על עור, גרם
לטלי להרתע אחורנית במהירות, ולסגת מחוץ לדלת תוך שהיא מקפלת
את גופה ומכסה את פיה למנוע את ההקאה הממשמשת ובאה. רק זה חסר
לה, להפגין חולשה עכשיו. זכרה לנתק את המיקרופון התת עורי,
שמראית עין של חסינות לעתים עולה בחשיבותה על החסינות עצמה.
"תספרי עד עשר", אמרה לעצמה, "עד עשרים, רק אל תקיאי". סידרה
את הנשימה ואז שלחה יד אל צווארה, להפעיל שוב את המיקרופון,
נמנעת מלהביט אל הרוחש המתנועע שבתוך הרכב.
"נגב, כאן קודקוד בז. הרחפת שלי מלאה צלופחים", יכלה לשמוע
לפחות שלושה צחקוקים. מי הם? התאמצה לזהות ולא הצליחה. "הרגעי,
טעות פטאלית. עוד מעט תגידי שהלאמות שלך משתוללות והתוכי שלך
מת", קולו של סמל המבצעים נשמע משועשע, ציני. טלי קימצה
אגרופים על כינוי הקשר שהעניק לה אחד מעמיתיה לפני חודשים
ארוכים, כינוי שדבק למרות שהקפידה לא להפגין את העלבון. בלעה
רוקה, והבליגה.
"נגב, תגיד לתינוקות שלך שקוראים לעצמם טייסים, שביום בו אתפוס
אחד מהם נוגע ברחפת או בחפץ אחר שלי הם יכולים לשכוח מבגדים
לשמונה השנים הבאות כי אני ארפד את קירות המועדון בעור שאקלף
מהגופות המסריחות שלהם", התגובה הגיעה מיידית, וצפויה.
"טלי פתאל, כאן קודקוד נגב. שבת. סוף."
טלי ניתקה שנית את המיקרופון, והפעם קיללה באופן יסודי ביותר
את מפקד הכנף, אימו, הכלב שלו ואת אבות משפחתו לדורותיהם. היא
כעסה עליו אבל יותר מכך כעסה על עצמה, שחשפה את חולשותיה
ורגישויותיה בהתפרצות הזו. כשהעיפה מבט בשעון נוכחה לדעת שהיא
כבר מאחרת ואם לא תצא עכשיו לדרך תגיע למועדון באיחור שהוא
מעבר לכל נימוס מקובל, ועוד פחות מקובל כיוון שהיא זו היכולה
להרוויח יותר מן הפגישה הזו. עכשיו כבר פעלה באופן חצי
אוטומטי, מנקזת את תחתית הרחפת בכפתור המיועד לכך, תולשת
בפראות את השלט שתלו הליצנים, שנקב בשמו כפתח מילוט לצלופחים.
תוך זמן קצר כבר הייתה באוויר, פניה לצפון מערב, לכיוון מועדון
הקצינים באקדמיה על שם רמון. היא התלבטה לשניות מעטות האם כדאי
להסתמך על המערכת הממוחשבת, והחליטה להימנע. מערכת הטיסה
הממוחשבת נתנה תוצאות טובות יותר בממוצע מאשר ביצועי בן אנוש,
אבל בכל משימה ספציפית יכולה טייסת מנוסה לגרד את מעטפת
הביצועים מעט יותר מן המכונה, תוך שהיא לוקחת סיכונים מחושבים.
לאורך הדרך ניסחה את קורות חייה שוב ושוב, מנסה להציג אותם
בדרך האטרקטיבית ביותר על למשוך תשומת לב חיובית, ועיניה
המשיכו לסרוק ימינה ושמאלה לחפש את שוטרי התנועה. טלי פתאל, בת
עשרים ושמונה, ילידת באר שבע. סיימה בית ספר תיכון בהצטיינות,
ועברה ללמוד בבית הספר המכין של חיל האוויר, מסיימת תוך שלוש
שנים תוכנית חניכה של חמש שנים, ראשונה בכיתתה. תואר ראשון
בגיאולוגיה של הכוכבים הפנימיים מאקדמית רמון ותואר ראשון מעשי
בטיסה, שניהם בעשירון העליון של הכיתה. תואר שני בפסיכולוגית
טייס, מחקר סיום בנושא השפעות האגורפוביה על דימוי עצמי נמוך
בקרב טייסי קרב שעברו הסבה לטיסות חלל.
קורות חיים מרשימים. אז למה?, חבטה בסטיק שוב ושוב, למה היא
תקועה כבר ארבע שנים בתפקיד הזניח הזה,ברחפת המחורבנת הזו ובלא
מוצא נראה לעין? טלי מיהרה ללטף את הסטיק כאומרת לא, לא באמת
שלא התכוונתי. "אני לא פטאליסטית", אמרה לעצמה, ו"גורל ניתן
לשנות". "אולי אפילו היום אוכל לשנות אותו. הסיבה העיקרית לכך
שהחיים שלי בזבל", חשבה, "נובעת מכך שהם נכנסו למסלול סטטי.
כבר ארבע שנים שאני נפגשת עם אותם הקצינים הבכירים, ואף אחד
מהם לא מעריך אותי ולא יחתום לי על מכתב המלצה. הטייסים האחרים
בכנף, שלא אהבו אותי גם לפני כן, שונאים אותי מאז שנכנסתי
לתוכנית הלח"ה. הם חושבים שהריון למען חיל האויר הוא תרוץ
שמצאתי כדי לצמצם את שעות הפעילות שלי בקו האספקה, על חשבון
הארכת המשמרות שלהם..." ובמידה רבה הם צדקו.
מינהלת הלח"ה דאגה לטייסות שהצטרפו לתוכנית בכך שצמצמה את מספר
המצבים המסוכנים בהם השתתפו על ידי טיסות מעטות יותר, ליעדים
פשוטים יותר. טלי נכנסה לתוכנית מתוך מחשבה שחופשת לידה תוכל
לתלוש אותה מהמקום בו היא נמצאת, ואולי בסיומה תצנח למקום אחר,
טוב יותר. רק בשוליה של המחשבה הרציונלית ולעתים רחוקות הופיעה
הפליאה שהשתלטה על כולה בזמן הבדיקות השבועיות כשראתה את העובר
הגדל בתוכה: האם זה משהו שנוצר ממני? חלק מבשרי? זה הופך אותי
לחצי אלוהית.
היא הבחינה לפתע שאיבדה גובה מחוסר ריכוז וכמעט פגעה באדמה,
ותיקנה בתנועה מהירה את המסלול, גורמת לרחפת לקפץ בין נתיבי
אוויר שונים עד שהתייצבה. "הייתי רוצה לטוס מעלה והחוצה, לחוש
את הכבידה לוחצת על החזה עד שהגוף והנפש מתמזגים עם החללית,
ואז אין - ריחוף קליל שזורה אושר מקצות האצבעות ועד מרכז אי
הכובד של הגוף. אבל זה לא יקרה",
חזרה ואמרה לעצמה, "כי הדרך היחידה להפוך לטייסת חלל היא לקבל
המלצה של ארבעה קצינים בכירים". אבל לה לא הייתה אפילו אחת,
וגם לא נראה שהיא בדרך לקבל המלצה כזו.
בזוית המסך יכלה לראות אור כחול מהבהב, ובאותה השנייה גם שמעה
באוזניות את ההנחייה: "רחפת שתיים שלוש שלוש חמש, רדי לפני
הקרקע, תעמדי בצד ודוממי מנוע".
מרגע שהחל הלייזר לאתר אותה לא יכלה לחזור לבקרת טיסה אוטומטית
ללא ידיעתם, וחזרה כזו תהווה הודאה באשמה. טלי נתמלאה עצבים
ורצתה להכות מישהו ולא משנה מי - את הרחפת, את השוטר, את עצמה.
אילולא התעוררה הבוקר ברגע האחרון, אילו הגיבה בפחות רגש וביתר
ביעילות לתעלול הצלופחים המטופש, אילו בחרה להסתמך על הטייס
האוטומטי במקום להטיס בעצמה, אילו הייתה יותר מרוכזת לא הייתה
מחליפה נתיב ואולי אף הייתה רואה את השוטרים מוקדם וטסה
בזהירות מספקת.
אילו ואילו ואילו. אין בה יכולת לשנות את שהיה, ומרפי לא חבר
שלה בשנים האחרונות. נוסף על כל הנאמר האיחור שלה, שממילא
יגרום עלבון לאיש המצפה לה, ועלול להטיל עליה ריתוק של שבת
נוספת אם תישאר בחברת השוטרים יותר מהמינימום ההכרחי. טיסה
עצמאית שלא בזמן פעילות מבצעית, החלפת נתיבים תוך סיכון
התנועה. הודתה בכל, עוד לפני שסיימו את הקראת הדו"ח, השאירה
טביעת רשתית, ויצאה במהירות לדרכה, הפעם בעזרתו האדיבה של
הטייס האוטומטי. את עשר הדקות שנשארו לה עד שהגיעה לאקדמיה
העבירה בסקירת כל הידוע לה על סגן אלוף גד לקסמי, איתו עמדה
להפגש. את המידע אספה מעיון בתיק הרשמי שהחזיק חיל האויר על כל
טייס: מידע מקוצר, יבשושי, נטול פרטים אישיים כלשהם.
צעיר ממנה בחמש שנים, ובעל רקורד מרשים של תפקידי שדה והדרכה.
כאילו התמזל לו להיות נוכח כצופה בכל כמעט-האסונות שארעו בעשר
השנים האחרונות בחיל האויר, להשתלב ברגע האחרון, ולהציל את
המצב בכולם. "לקסמי?", תהתה טלי. "האם אין זה שמו של מפקד חיל
האויר לשעבר? ודאי לא נתקל בבעיה להשיג את חתימות ההמלצה כשרצה
להתקדם", חשה שוב את הקבס עולה בה. יש אנשים שנולדו עם סטיק של
כסף, ויש אנשים שנולדו בבאר שבע.
החיל קבע לפני שנים מדיניות של חבר מביא חבר. לדרגות הנמוכות
בחיל ניתן היה להגיע בעבודה קשה וכשרון. על מנת להתקדם גבוה
יותר ולקבל תפקיד של פיקוד או הדרכה היה צורך לאסוף ארבע
חתימות של קצינים בכירים שימליצו על הקצין הזוטר. הרעיון הושאל
מחברות היי-טק: עובדים לא ימליצו על חבר חלש כיוון שהוא יחליש
את הצוות כולו, ואדם מעדיף שבקרב אינטנסיבי יהיה לצידו חבר
שניתן לסמוך עליו בכל. מיון על פי המלצה מנטרל את האקראיות
שבמבחני התאמה, וההתלבטות האם המבחן משקף את יכולת המתמודד
להצליח בתפקידים אליהם הוא מיועד. בהיי-טק הרעיון עבד היטב,
המימוש בחיל לקה בחסר. כי אם את ילידת באר שבע, שתקנית,
והשיבוץ הראשוני השאיר אותך בבסיס רחוק ממוקד העניינים, פשוט
לא ראה אותך אף אחד שעשוי היה לתת לך המלצה.
בכניסה למועדון החליטה לעצור דרך חדר השירותים. הביטה במראה על
העור השחום, על השיער השחור הקצר שהקיף את משקפי הטייסים, ועל
הצוואר הארוך, שבבסיסו המתג הזעיר שהעיד על היותה של טלי טייסת
- תמיד מקוונת, תמיד בכוננות. משקפי השמש שימשו כאמצעי קלט
והתחברות מהירה למנשק הרחפת, בדומה לקסדות טייסי הקרב
המסורבלות של תחילת המאה, מאפשרות למפקדה להזעיק אותה תוך זמן
מינימלי מכל מקום בו הייתה לכשירות מלאה. המיקרופון שידר כל
שאמרה, בין בקול ובין בתת קול. יעיל, חשבה טלי, ולא נוסיף מילה
על הפגיעה בפרטיות.
האורות במועדון היו עמומים, שקט שרר בכל, וטלי לא ראתה איש בכל
האולם הגדול מלבד הברמן המכני. כשהתקרבה אליו ראתה ליד הבר על
כסא גבוה דמות שישבה בגבה אל דלת הכניסה. שיער אדמדם קצוץ וגו
תמיר וזקוף, מדים קצרים הדוקים, דרגות על הכתף.
"סליחה על האיחור, גד לקסמי אני מניחה?", פתחה כשהיא מושיטה יד
ללחיצה. הדמות הסתובבה אל טלי, וזו עקבה אחרי כף היד בעלת
האצבעות הארוכות והדקות, לאורך הזרוע החלקה החשופה, ועד לחזית
המדים המכופתרים למחצה, שחשפו זוג שדים בינוניים. "אוי. סליחה,
אני מצטערת, חיפשתי, הנחתי ש...", משכה את ידה לאחור במהירות
ונעצרה במקום. אשה? אולי בכל זאת? שמא לוקה גם היא
בשוביניסטיות כמו כל הסובבים אותה. "אני מחפשת את גד לקסמי. את
יודעת אולי מי זה?", ניסתה לתקן את הרושם הקודם בפניה זהירה
יותר, מסמיקה מעט. "שלום טלי", קולה של האשה היה עמוק מעט.
"איחרת, הספקתי לגמור כבר את המשקה שלי. ברמן, תביא לי עוד
אחד. וגם לטלי כאן, אותו הדבר בדיוק." הברמן שלח זרוע מתכתית
שהותירה שתי כוסות מלאות נוזל כחלחל ליד שלוש הכוסות שכבר היו
מונחות הפוכות על הבר, יוצרות מגדל זכוכית קטן. טלי התיישבה
ליד שולחן קרוב, פורקת את אצבעותיה.
"שבי כאן" הורתה לה האשה מולה, והצביעה על הכסא לידה. "ותורידי
את המשקף המטופש הזה מהעיניים שלך". טלי היססה, אחר כך השאירה
הודעה במפקדה שתהיה זמינה רק דרך הטלפון במועדון האקדמיה בשעה
הקרובה, ניתקה את המיקרופון והסירה את משקפי התקשורת. מיצמצה
בעיניה גם באור החלש, חשה פגיעה בלעדיהם, כאילו כל עוד הייתה
מקוונת עמדה מאחוריה עוצמתו של חיל שלם, ועכשיו היא טלי, סתם
טלי פתאל, אשה חסרת משמעות. גד הוריקה את המשקה לפיה בתנועה
מהירה, ומחתה באצבעה את הטיפה שנותרה בשולי השפתיים. אחר
הצביעה בראשה על הכוס המלאה. טלי סרבה בניע ראש, נרתעת מצבעו
של המשקה ומהחברה שנראתה לה בלתי תרבותית.
"אה, נכון. בעצם אסור לך לשתות עכשיו, את צריכה לשמור על
עצמך", אמרה גד והצביעה לעבר בטנה של טלי. "איך זה? ספרי לי
איך זה מרגיש? את מסכימה לי לגעת?" טלי חשה שראשה מסתחרר. מנין
ידעה זו שהיא בהריון? לא ניתן לראות עליה כלום ובכלל, הנושא כל
כך אישי עד שאפילו לשמוע שאלות לגביו מאשה שאין לה ולא כלום
איתה נראה לה מוגזם לחלוטין. "סגן אלוף לקסמי", פתחה באופן הכי
רשמי שיכלה לחשוב עליו כדי להסיט את השיחה שוב לפסים סבירים,
"במה אוכל לסייע לך? מדוע זימנת פגישה זו?"
"חשבתי לבדוק איך את במיטה, כלומר איך שתינו במיטה ביחד...",
המילים נמשכו מעל לשונה של גד, ארוכות ונבלעות זו לתוך זו
בדיפוזיה אלכוהולית. טלי שמעה אגרוף מוטח בעץ, ראתה את הכוס
קופצת באויר ואת גד מושיטה יד לכסות לחי אדומה מסטירה, לפני
שהבינה שהיא זו שגרמה לכל השלושה. עמדה מולה בידיים מתוחות
ואגרופים קפוצים נזעמת עד אובדן עשתונות. לא שלא זכתה להצעות
מגונות והטרדות מיניות בעבר, אולם הפעם בא עליה הדבר בהפתעה
גמורה, הרי לא ראתה מעולם את הקצינה שמולה, כיצד צץ הרעיון
הזה? אולי גם משום שציפתה שהפגישה הזו תגמר בהמלצה המיוחלת כל
כך. גד נראתה מבולבלת, נבוכה, מפוכחת הרבה יותר "אני מצטערת.
הנחתי שמישהי שעד גיל עשרים ושמונה לא ניהלה מערכת יחסים
רציניים עם גבר היא, את יודעת, נו, חובבת נשים" והוסיפה "וגם
בחרת להשתתף בהלח"ה על ידי הפריה מלאכותית, ולא בשיטה המקובלת
של חיכוך גוף בגוף עם טייס בעל ביצי יהלומים."
אם חשבה גד שהטיעונים האלו ירגיעו את טלי, הבינה מיד שטעתה.
ההוכחות הנוספות לפגיעה בפרטיותה גרמו לטלי לאבד שליטה ולרעוד
כולה מכעס. "מאיפה את יודעת את כל זה, ומה פתאום את מרשה לעצמך
להניח הנחות?" סיננה טלי מבין לסתות נעולות, מבינה תוך כדי
דיבור שיש במשפט משום הודאה חלקית. "רגע, רגע" גד עצרה את היד
המונפת בקלות, מנצלת את ידיה הארוכות בהשוואה לשחרחורת שמולה
"שניה, בואי ננהל את השיחה הזו בצורה תרבותית יותר, בלי ידיים"
כיוונה את שתיהן הרחק מהבר והוסיפה "את נורא יפה כשאת כועסת.
לא, לא, אל תכי, אני אפסיק". התיישבו באחד השולחנות הפינתיים
בשני קצוות רחוקים ככל האפשר זו מזו.
"אני אתחיל להסביר מהתחלה", פתחה גד. "לא, בעצם יש לי משהו
שאני מוכרחה לעשות עוד לפני ההתחלה". גד חבשה את משקפיה והורתה
לטלי להתחבר גם היא. טלי ראתה את שפתיה של גד נעות בנותנה
הוראה תת קולית ושנייה לאחר מכן שמעה צפצוף של דוא"ל חדש.
הספיקה לראות שהשולחת היא גד לקסמי ואת הכותרת: המלצה, ואז
הסירה ידה הארוכה של גד את המשקפים מעיניה. "זו המלצה שרציתי
לשלוח עוד כשהייתי בתיכון וקראתי את המאמר שלך על התקנת מערכת
מומחה המחקה התנהגות תירמול של חסידות בכלי רכב אזרחיים. עכשיו
ניתנה לי ההזדמנות."
"אוקי, כעת משהורדנו את העניין הזה מסדר היום, נתחיל את ההסבר,
את מקשיבה?", גד נשמעה עניינית, רהוטה, שולטת באופן מלא במצב.
טלי בהתה בה בעיוורון, תשומת לבה נתונה עדיין במלואה לדואר
הזה, שכל כך יחלה לו, ונפל עליה בכזו קלות. "נתחיל בסוף המאה
הקודמת. כבר אז היה ידוע שטייסים טובים מגדלים טייסים טובים.
עוד לא היה ידוע אז אם מדובר בתופעה גנטית או סביבתית. האם
טייס מוריש לילדיו תגובות מהירות ואינטיליגנציה, או שדווקא
היכולת להתמודד עם מצבים משתנים ולסמוך על עצמך בלבד היא זו
המייצרת טייס טוב. לקראת המאה הזו התבררה עובדה נוספת. טייסים
טובים לא מגדלים טייסים טובים." גד עצרה, חיכתה למבט התוהה של
טלי, חייכה והמשיכה.
"טייסים טובים מגדלים טייסות טובות. השהייה בג'י גבוה פוגעת
באיכות הזרע באופן גבולי, ומנפה את הזרעים החלשים יותר, קרי את
הזרעים הזכרים. הסטטיסטיקה הצביעה על תשעים וחמישה אחוז בנות
שנולדו לטייסי קרב, והיא סווגה כחומר סודי ביותר. את העובדה
שהתגלתה שנים אחר כך, שטייסי החלל איבדו לגמרי את הפוריות עקב
קרינה לא יכלו להסתיר, בעקבות הצורך לקבל מכל טייס כזה תרומת
ד.נ.א. כלומר, בעצם נוצר מנגנון סלקציה שלילי: ככל שהיית טייס
טוב יותר, ההסתברות שלך להוריש את הגנים שלך פחתה. ואם רצית
לקבל טייסים בנוסף לטייסות, הסיכוי היה נמוך עוד יותר".
"זה היה הבסיס לתוכנית הלח"ה. לזווג טייסים וטייסות צעירים
באופן אנונימי ועל סמך צרכים גנטיים בלבד. גישה פשיסטית משהו,
אולי אפילו גזענית. מי אני שאשפוט, אני רק עובדת כאן". טלי
קימטה את מצחה. אף פעם לא חשבה על הריון למען חיל האויר
במונחים כאלו, התוכנית הייתה התנדבותית, והסינון שנערך
למצטרפות קפדני. עכשיו כבר הייתה סקרנית וקשובה יותר מאשר
מתגוננת, הניחה את סנטרה על כף היד והמשיכה להאזין לגד.
"רק בשנים האחרונות התחילו להכניס בתוכנית שינוי מתבקש. מישהו
שם למעלה הבין שהמטרה לארגן טייסים אינה בהכרח מקודשת, וטייסות
יהיו כנראה טובות יותר ומכאן ההיקש היה קל. שילוב של ביצית
וביצית לא יוכל לייצר זכר משום שיחסר לנו כרומוזום Y, אבל ניתן
לייצר באופן כזה נקבה. תינוקת." כעת שילבה גד את ידיה, והשפילה
את מבטה, מסיימת את ההרצאה הארוכה בחופזה "וזו הסיבה שאני
יודעת שעומדת להיוולד לך בת, ואני גם יודעת מי האבא, אמא, אהמ
- אבאמא שלה." טלי נעצה מבט בגד שהסתכלה בתקרה, על השטיח, לעבר
החלונות, ולכל מקום אחר שהיה רחוק מעיניה של טלי. ניסתה להפנים
את מה שגד לא אמרה במפורש. מה את יכולה לומר כשאת פוגשת
לראשונה את מי שמהווה שותף שווה לך ביצירה של חיים חדשים
בתוכך?
"עכשיו תרשי לי לגעת?" לחשה גד, עדיין לא מסוגלת להביט בעיניה
של טלי. כתשובה, חשפה טלי את בטנה. גד צנחה אל מתחת לשולחן,
ואספה את עצמה אל בין ירכיה של טלי, מלטפת בקצות האצבעות את
העור שהתעגל סביב הטבור בנבואה של כרס הריונית שתגיע בעוד כחצי
שנה.
כמו שמעה את מחשבותיה של טלי, החלה גד למלמל: "איך הייתי רוצה
לראות אותך בעוד חצי שנה. עגולה ומתוחה סביב למטמון שאת אוצרת,
להעביר כף יד כמה מילימטרים מעל לעור השדים הכבדים הנפוחים
ולראות איך הפטמה שלך מזדקפת כדי לפגוש את המגע המתגרה שלי
ומקבלת אותי בטיפה שטנה של קולוסטרום חלבי."
"ואז הייתי מניחה את האוזן שלי על הבטן לשמוע את הבת שלך", גד
עצרה כמו לקבל אישור. "את הבת שלנו"ף בלעה מעט רוק והמשיכה,
"לשמוע אותה נעה בתוך הבטן שלך העגולה כל כך, והייתי מלטפת
אותה מקצה עד קצה עד שהיית מתקמרת ונתפתחת." גד התנערה, כמו
מסלקת מעיניה את התמונה העתידית. "אני מצטערת על הפיוטיות."
חייכה "אין דבר יותר סקסי מאשה בהריון". לאט לאט התקרבה על
טלי, מצמצמת את המרחק ביניהן לכדי סנטימטרים ספורים. "כמה יפה,
כמה נעים. הלוואי שהייתי יכולה לשמוע אותה מכאן, הלוואי שהייתה
מספיק גדולה כדי להבין אותי". גד הניחה את לחיה על בטנה של
טלי, שמצאה עצמה אוחזת בחוזקה בשולי השולחן מנסה לעצור את
התחושות השוטפות אותה. מאיפה זה הגיע? ליטוף קטן, ציפורנים
מעוגלות אוחזות בבשרך, נשימה קטנה על הטבור שלך, אשה כורעת
מעריצה בין ירכיך, וכבר את מפשקת רגלים ומתמוססת?
"גד", לחשה בשיניים חשוקות ומשכה אותה אליה, "בואי נלך מכאן.
עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי".
גד אספה את התיק שלה, תיק עור קטן שליו ציור שתיאר גשר של
ספינה ועליו אשה לבושה טוגה שכיסתה כתף אחת וחשפה שד שני, ידה
האחת אוחזת קרן והשניה הגה. טלי התבוננה בתמונה בסקרנות. "זו
טייכה. אלת הגורל", אמרה גד בגאווה ,"כל הקטע הזה לגבי גלגל של
גורל הוא שטויות. היא אוחזת בהגה, כמו כל נווטת טובה. הגורל לא
מתהפך או מהתל באלו ששולטים בו ומכוונים אותו." גד שלפה מהתיק
את משקפי התקשורת, מזמינה להן מונית, ונעמדה מאחורי טלי,
שהתקוונה גם היא. "תראי את זה." שלחה לה תמונה. טלי בחנה את
פרטי התמונה, אשה מרובעת ידיים, יושבת מסוכלת רגלים על גבי פרח
לוטוס, ומטבעות זורמות מכף ידה. חשה את גד נצמדת אליה מאחור
ומחבקת אותה, את חום נשימתה על עורפה. הסתובבה אליה נבוכה.
"אהמ. אני. אני לא. אף פעם לא עשיתי משהו כזה. לא יודעת איך
עושים את זה", טלי הביטה בגד בתחינה.
"אל תדאגי. אני אדריך אותך. תזרמי עם זה, תחשבי כאילו את רוקדת
ריקוד בארבע ידיים. כאילו יש לך שתי ידים נוספות לעשות דברים
שתמיד רצית ולא הצלחת לעשות בו זמנית". טלי התמקדה באצבעות
הארוכות האלו שנגעו וליטפו חלקים שלה שזמן רב לא זכו למגע זר,
והתמסרה לעונג שהוצע לה, עד שהתפרקה לערימה של שברים נוצצים.
כאשר קיבצה את חלקי דעתה המפוזרים נוכחה לדעת שהיא לבדה, ושמעה
את נהג המונית מבשר שהגיעה למחוז חפצה, החניה בה המתינה הרחפת.
הופתעה, כלל לא הייתה מודעת לכך שעלו על המונית שהזמינו.
כששאלה את הנהג היכן הבחורה עימה עלתה למונית ענה בכנות שאין
לו מושג על מה היא מדברת, את כל הדרך עשתה לבדה. המסרים
הדחופים שהמתינו לה מהטייסת דרשו תגובה מיידית, ולא איפשרו לה
לעכל או לתהות באותו הערב. הפגישה, והסיום הפתאומי שלה, הותירו
את טלי מסוחררת, אפילו מבולבלת. במשך השבוע שלאחר מכן התנהלה
בערפל של אי ודאות, מנסה להחליט האם ארעה הפגישה כפי שהיא
זוכרת אם לאו. בסופו של יום החליטה שגם אם התקיימה פגישה ויצאו
בה דברים משליטה, הרי היא מבכרת שלא לתת לזה חיזוק בכך שתאמין
בקיומם.
אבל כמובן, זה היה לפני שנחקקה התקנה הקובעת שהריון למען חיל
האוויר שווה ערך לשתי חתימות המלצה, ולפני שקודקוד נגב שלח לה
חתימת המלצה שבשוליה הוסיף שריקת התפעלות ובקשה לדייט, ולפני
שהתקבלה לקורס מפקדי חלליות חילוץ על סמך ארבע החתימות
שברשותה.
והרבה לפני שהחלה לפקוד את המועדון של האקדמיה, לנסות ולבצע עם
טייסות בעלות קורות חיים מרשימים את הריקוד המרובע של לקסמי.
|
