אני יודעת, אני יודעת.
הוא האהבה הראשונה שלי.
הפעם הראשונה, שאפילו אחרי שנה הרגשתי את הפרפרים האלה בבטן,
את הכאבים הטובים האלה.
כאבי ההתרגשות בכל פעם שצליל של הודעה נכנסת בוקע מהפלאפון
שלי, בכל פעם שהצלצול המזהה שלו נשמע מרחוק.
בכל פעם שהשם שלו מופיע על שערים חשמליים, עולה לי חיוך של
זיכרון, של שמחה, של אושר, של אהבה.
נכון שהיו בגידות בעבר, אבל הפעם הרגשתי שהרגש הזה כל כך נכון,
שהוא האחד, היחיד, שבו אני לא אבגוד.
אולי כי הוא האהבה הראשונה שלי, אחרי 3 שנים של קשרים כושלים,
3 שנים של אנשים שרק פגעו והכאיבו.
אולי בגלל זה חשבתי שלא אצטרך לבגוד, להרגיש משיכה למישהו אחר,
להצטרך מישהו אחר.
אבל למה דווקא בשבוע שהייתי הכי צריכה אותו, את התמיכה שלו, את
האהבה שלו, שסופסוף אחרי שנה היא הכיעה, ולא רק במעשים, אלא גם
במילים.
למה דווקא בשבוע הזה הוא היה צריך להתעלם, היה צריך להעלם.
ומה אני יכולתי לעשות?
לשבת ולחכות לטלפון ממנו ולשקוע בבדידות שלי?
לשבת ולשקוע בדיכאון שלי?
ואני, שנמצאת בבסיס הומה חיילים, שתמיד ייראו טוב במדים.
כנראה שהירוק זית הזה עושה משהו לפנים שלהם, לגוף שלהם, והם
נראים הכי טוב שיש.
ואז פתאום, היחס שחיפשתי, שרציתי, שהזדקקתי לו, הגיע.
הוא הופיע בדמות של בנאדם, חייל.
עם מדים, עם אפוד, עם נשק, עם הכל.
בנוסף לכל אלה, הייתה לו את הפוזה, עם הלוק הזה שעושה אותו עוד
יותר יפה.
וחייל, עם הפוזה הזאת, והלוק הזה, אין יותר יפה ומושך מזה.
ועם הדיבור שלו, והשנינות שלו, והנשיקה הרכה בגב היד כשהזמין
אותי לראות איתו טלוויזיה, פשוט שבתה אותי.
בקיצור, קנה אותי.
ופתאום, כל התשומת לב שחיכיתי לה, שתגיע ממנו, מהאהבה שלי,
הגיעה מהמקום הכי לא צפוי שיש.
דווקא היא, הגיעה מחייל, שאני לא הכרתי ולא ראיתי לעולם, ולולא
ההרגשה שלי באותו שבוע, לא הייתי מתקרבת אליו.

הוא, גבוה, שרירי, מסוקס. רואים עליו שהוא מתאמן.
חטוב, גברי, סקסי בטירוף!
כמובן, איך יכול היה לראות אחרת, הוא תפוס.
מסתבר שהיו ביחד 3 שנים, נפרדו לחצי שנה וחזרו לפני חודשיים,
רק אלוהים יודע למה.
כנראה שגם הוא הרגיש שהקשר שלהם לא נמצא בשיאו, אחרת הוא לא
היה נגרר איתי לכל המערבולת הזאת. מעין סופת תשוקה ומשיכה
מטורפת שסחפה את שנינו.
ובמקום להיאחז במשהו כדי לא להיסחף, שנינו נשאבנו אליה.
אני חושבת שלשנינו לא היה במה להיאחז, שלשנינו לא היו יחסים
שטובים בשבלינו מספיק כדי להאחז בהם. ושנינו נסחפנו, חלק מזה
היה גם מרצון.
4 ימים היינו אחד עם השנייה.
ובדיוק כמו שנשאבנו למערבולת הזאת, שאבנו אחד את השנייה.
שפתיים לא עזבו שפתיים במשך 4 ימים, גוף לא הפסיק להיצמד לגוף,
ידיים לא הפסיקו לגעת וללטף במשך 4 ימים.
אחרי טירוף חושים כזה, הגוף רצה להיות הכי קרוב שאפשר, הכי
חשוף שאפשר.
דבר הוביל לדבר, טירוף לטירוף, ובסופו של דבר התחברנו שנינו
לגוף אחד.
שני אנשים תפוסים, עם חברים שמחכים בבית. שני אנשים שלא מכירים
אחד את השני. שני אנשים כל כך שונים אבל כל כך דומים, התחברו
לגוף אחד מושלם.
ההרגשה הייתה מדהימה, מעל לכל הציפיות. מעין שלמות רגשית
והשלמת יחס שהייתה כל כך חסרה בשבוע הזה.
אחרי ארבעת הימים המטורפים האלו, נפרדו דרכינו.
הוא חזר הביתה, לאזרחות, לחברה, לחיים הקודמים, לשגרה.
ואני חזרתי הביתה לאותו מצב בדיוק.
אבל אצל שנינו נותר הזיכרון, ההתלהבות, התשוקה להתראות שוב.
לחוש שוב את אותה תחושת היסחפות לדבר האסור הזה, בלי לחשוב על
כל הסיבוכים שאנחנו קושרים סביבנו עם המשיכה הזאת.

אחרי שבועיים של הינתקות, כמה דיבורים בחטף בטלפון בזמן שהיינו
לבד.
נפגשנו.
באזרחות.
בחיים הרגילים.
אך, ברגע ששפתותינו נגעו בשנית אחרי שבועיים של פרידה ויובש.
התחושה חזרה.
אותה תחושה שאנחנו בבסיס, רחוקים מכל דבר שמזכיר אזרחות, מכל
דבר שמזכיר את הסיבוך הזה, שרק החמיר באותה פגישה.
אותה תחושת היסחפות עטפה אותנו ונשאבנו שוב אחד אל השנייה,
באין רצון לעזוב.
רק להיות ביחד לכמה שעות, בלי לחשוב על כל הבלגאן שאנחנו
יוצרים, בלי להתבלבל יותר, בלי לחשוב.
כשאנחנו נוגעים, הראש צלול ממחשבות, הכל נראה כל כך פשוט.
כאילו שהדבר הכי הגיוני הוא בעצם להיות ביחד.
לברוח לאן שהוא רחוק רחוק ולהיות רק אחד עם השנייה.
הדבר הכי פשוט הוא לשכב על המיטה מחובקים, להתנשק עד שכבר אי
אפשר לנשום וצריך לקחת אוויר לעוד נשיקה רטובה וארוכה מלאה
בגעגועים ובתשוקה.
גופות ערומים נוגעים אחד בשני במעין ניסיון להיצמד ולהיות הכי
קרובים שאפשר פיזית, למרות ששנינו כל כך רחוקים נפשית.
והפשטות הזאת מדהימה.

אך ברגע שהוא עוזב, הבלבול חוזר, הציפייה חוזרת, הבדידות
עוטפת.
הגוף מתחיל להגיב, נהייה חולה מגעגועים, הוא רוצה עוד פעם
לגעת, לחוש אותו, לטעום אותו ושהטעם יישאר שם לנצח.
אבל עכשיו זה נראה כל כך רחוק.
הוא שם עם חברה שלו.
אני פה עם חבר שלי.
אבל שנינו מחוברים בזיכרון, בתשוקה, בבלבול, ברצון;
והכי הרבה...
בגעגועים.

מוקדש לאחד והיחיד, רצוני ותשוקתי שם במרחקים ותמיד נמצא קרוב
בחלומות.