כשהעמיס את המזוודה הגדולה שלו על המסוע בעמדת הצ'ק-אין בשדה
התעופה של וינה, הוא ידע שארז יותר מדי. הייתה לו נטייה לשכוח
שגם בארץ יש לו בגדים, נעליים וכל שאר הדברים הקטנים של החיים
שנמצאים אצלו בשתי יבשות שונות. ככה הוא גדל, וככה הוא רגיל.
כבר בתור ילד הוא עבר ממדינה למדינה ולמד שפות ותרבויות שונות.
וכשהגיע לגיל 18 והתגייס לצבא שקל כמעט בכל שבוע להיות עריק
ולהמשיך בטיוליו בחו"ל. גם את התוכניות האלו כמו המון תוכניות
אחרות הוא זנח והלך במסלול הנורמאלי של צבא, אוניברסיטה והמון
עבודה קשה כדי להגיע למה שהוא היום ולמרות שהיה גאה בעצמו היה
לו קשה לחשוב על הדברים שהיה צריך לוותר אליהם בדרך. מה שהכי
הפריע לו הייתה הסיבה לויתור הכואב על תוכניותיו - אבא שלו.
אחרי חלופת דברים מנומסת עם צוות דיילי הקרקע שכבר הכירו אותו
היטב, הוא עשה את דרכו לכיוון טרמינל המכובדים של אל-על. הוא
עלה על המדרגות הנעות, הניח את תיק העור שלו על המדרגה לפניו,
הוציא מתוכו את היומן האלקטרוני שלו והכניס אותו לכיס הפנימי
בז'קט שלו. הוא ידע שבעוד כמה רגעים יהיה מוקף באנשי עסקים,
שאת רובם הוא מכיר ואת אלו שעדיין לא בוודאי יכירו לו ואז יאלץ
להכניס את מספרי הטלפון שלהם ליומן שלו ואולי, אם יהיה שם
מישהו באמת מעניין, גם לקבוע איתו פגישה. הוא ניגש לאחת
מכורסאות העור המפוארות של הטרמינל ומיד ניגש אליו דייל קרקע
והציע לו ממגוון המשקאות והעוגות שהיו בתפריט. הוא הזמין כוס
קפה וצלחת עוגיות וביקש מהדייל החביב שיביא לו גם את העיתונים
היומיים מהארץ. הדייל, שהיה להוט לשרתו רץ מיד להביא לו את
מבוקשו. הוא אהב את זה. הוא אהב שמשרתים אותו, הוא אהב שפונים
אליו בתור 'מר נולר' הוא אהב את העובדה שאין לו שום צורך לשים
לעצמו מגבלות בשום נושא. הוא ידע שהוא הרוויח את הזכות להוציא
כמה כסף שהוא רוצה, להגיד מה שהוא רוצה על מי שהוא רוצה ובכלל,
לחיות את החיים לפי החוקים שלו.

'יש לנו מעריב, ידיעות אחרונות, הארץ וגלובס לבחירתך, וכמובן
אדוני שאם יש עיתון אחר שאתה רוצה אשמח למצוא לך אותו' איתן
חייך לשמוע את הדייל הצעיר מציע לו את רשימת העיתונים, כבר
מזמן הוא לא שמע אף אחד מבטא את השמות של העיתונים בדיוק
וכוונה שכזאת. 'תשאיר את כולם, תודה'. הדייל חייך לעומתו והניח
את העיתונים על שולחן הזכוכית הקטן שלמרגלותיו. 'עוד משהו
אדוני?' שאל הדייל לאחר שהזדקף. 'לא, זה הכל בינתיים, תודה'.
איתן חייך אליו והדייל מיהר לגשת ולשרת אורח חשוב מעלה אחר.
הוא טעם את אחת העוגיות שהיו מונחות לפניו, לקח לגימה מכוס
הקפה המהביל והתפנה לעיין בכותרות העיתונים. הוא פרס את ארבעת
העיתונים לפניו ובהה בהם, כמנסה להחליט את השטויות של מי מהם
הוא יקרא ראשון. הוא החליט ללכת לפני הסדר ופתר את 'מעריב'.
אחרי שרפרף על הכותרות הראשיות, רק כדי להתעדכן, עבר למדור
הרכילות, וחיפש ידיעות מעניינות. זו הייתה השיטה שלו לדעת תמיד
מה קורה בכל מקום. הוא היה קורא, או לפחות מעיין, בכל חומר
קריאה שהיה מונח לו מול העיניים. הוא ידע ששום דבר מהרצף
האותיות שעוברות לפניו עכשיו לא ישנו את חייו, אבל הוא גם ידע
שהם ישנו את נושאי השיחה בארוחת ערב הבאה שהוא יהיה נוכח בה.

דייל הקרקע הלהוט ניגש אליו והודיע לו שפתחו את שערי העלייה
למטוס. הוא הודה לו, אסף את חפציו, כולל העיתונים, דחף עוד
עוגייה לפה וניגש אל עבר כבש המטוס. הדיילת החיננית, שמיד זיהה
כחדשה, ליוותה אותו למקומו במחלקת העסקים. הוא הניח את התיק
שלו בתא שמעל המושב, חגר את חגורת הבטיחות וחזר לעיין בעיתונים
שקיבל קודם לכן. בדיוק כשהיה באמצע ניסיון כושל להעביר עמוד
בעיתון 'הארץ' התיישבה לידו לא אחרת מאשר גלית קאופמן, הבת של
החברים הכי טובים של ההורים שלו. "אני רואה שלא השתנית הרבה?,
עדיין משתמש בשיטת הרפרוף בעיתונים?" היא התריסה בו את השיטה
שאחיה הגדול גילה לו לפני הרבה שנים, והיא הייתה היחידה להודות
בה, למרות שכל המכרים של שניהם היו דוגלים בה בקביעות. "כן,"
הוא ענה לה, "למרות מה שאת חושבת, אני באמת מתעניין במה שקורה
במדינתנו הקטנטונת" הייתה לו מין הרגשה מוזרה שהטיסה הזאת לא
עומדת להיות החוויה הכי נפלאה שהוא עבר בחייו, אפילו לא קרוב.
למזלו, בדיוק כשגלית התחילה שוב לדבר, התחיל המטוס להתקרב על
עבר מסלול ההמראה, ומרוב לחץ וחרדה היא השתתקה ותפסה לו את היד
בחוזקה. הוא חייך לעצמו, נשען לאחור וחיכה לתחושה הממכרת של
ההתנתקות מהקרקע.