1. השעות המתות
גם כשהיינו תקועים עמוק בתוך השעות המתות, הוא היה מזמזם את
הנעימה ההיא. פעם מהמהם ופעם שורק, לאט, בצורה חולמנית כזו,
ששמורה רק לאנשים שמתעוררים עם חיוך ועיניים גדולות. הוא היה
יכול לשרוק את אותה המנגינה למעלה משעתיים, בלי להתעייף ובלי
להשתעמם. אותי, מן הסתם, זה היה מרגיז אחרי כמה פעמים, במיוחד
עם רדת הלילה, שהשתיקה יפה לו. הערב היה יורד על הדירה שלנו,
בריזה קלה היה מזיזה בעדינות את הוילונות הדקים, מרעידה את
פעמוני הרוח שנתלו בסלון - אבל הוא היה מזמזם, מפריע לי להשתכר
מבין-הערביים הסוריאליסטי הזה, מחזיר אותי אל סרט קולנוע ישן
שראינו יחד, עוד לפני שעברנו לכאן. התסכול הגיע לשיאו אחרי שנה
אחת. חשבתי כמה שאני אוהבת אותו, ואיך שכשאני מתעוררת בבוקר
הוא מכין לי קפה ומדגדג אותי בעורף. אז בסוף הורדתי את
הפעמונים, שלא יפריעו לו לשרוק.
2. חסר-שם
כמו חתול שהשתתף בקרב על האגו, התגושש והתקוטט עד שנשרט עמוקות
באוזן ימין, אני מחפשת מקום לנוח. בין פחי זבל ובקבוקי פלסטיק
ריקים, מקווה למצוא איזו פינה עם עלי חסה רקובים, ואם יתמזל
מזלי - אולי אפילו איזה סמרטוט ישן ומטונף, שאוכל להניח עליו
ברכות את הראש המוטרד שלי, שהתעייף מריבי האתמול. קצה האוזן,
שעליו שערות קצרות וצפופות, יצרוב בכאב של גיבורים, אז אפנק את
עצמי בשלד של דג, כפרס. חתולי רחוב אחרים ירכינו ראשם כשיראו
אותי שם, אוזרת כוחות וממלאת מצברים לקראת מלחמה חדשה, שתקבע,
באופן זמני אבל בטוח, מי ישלוט בסמטאות. ואני רק רציתי איזו
ילדה עם שמלה שנעים להתכרבל עליה, שתאסוף את גופי החלש בכפות
ידיה הקטנות ותאמץ אותי אליה. היא תוביל אותי בחיבה אל מיטתה
הרכה, תחטא את החתך הקטן באוזן - ותירדם כשאני באמתחתה. בבוקר,
אמה תביט על שתינו בחום, תעיר את ביתה בנשיקה קלה ותגיד "אני
זוכרת את החתולה הזו, היא חייכה אליי פעם, כשחציתי את הכביש".
3. רבותיי, חבר המושבעים
קרוב לשעה אחת בלילה הוא צלצל. הרמתי באיטיות את השפופרת
ולחשתי "הלו" מהוסס. ידעתי שזה הוא. מיד הפסקתי לתופף
באצבעותיי, כיביתי את המוזיקה ועצרתי, מנטאלית, כל פעולה אחרת
שדרשה ממני ריכוז. הוא פלט את שמי ונאנח. החזרתי לו את שמו
וחייכתי אל עצמי, משרבטת על פיסת נייר "שמי נשמע יפה יותר
כשאומרים אותו בכאב". אחרי דקת שתיקה סמלית, נשכתי את השפה
וסיפרתי לו את האמת. את כל האמת. חשבתי על "דה טרייל" של פינק
פלויד וחפרתי עם הציפורניים גומות בשולחן, שהיה עשוי מעץ רך כל
כך, שנמעך כבר מהמגע הראשון. שלשום עשיתי את אותה השיחה בדיוק
עם עצמי. צוות השופטים היה מורכב מבובות פרווה שאהבתי בילדותי,
העדים - מיניאטורות חרסינה צבעוניות. אבל הוא היה זועף ורועש
יותר מצעצועים. הוא החליק את צרחותיו דרך חריצי הטלפון וניקר
עימם באוזניי, כמקווה להחריש את אותה אמת שדיברתי. נתתי מבט
עצוב בדובי שלי, שנשען על המיטה שלי בחוסר מעש, וניתקתי לו.
כמה רגעים אחר כך ניפצתי את כל המיניאטורות על הרצפה. את
השברים אפילו לא אספתי.
4. סוג של קנאה
לקחת טוש מרקר שחור והתחלת לצייר על הקיר שלך. מדי פעם שלחת
מבט מבולבל לכיווני, הנחת לרגע את כף ידך העסוקה, אימצת את
מבטך אל שפתיי או אל כפות רגליי המשועממות. כמו דבורה חרוצה
קשקשת, הצללת, מילאת רווחים, שיפצת פינות. היו רגעים שהייתי
עוצמת את עיניי חזק, מתאפקת שלא להציץ בך משרטט בעדינות קווי
מתאר עגולים. כשפתחתי אותן שוב הייתי מגלה שהציור שלך הפך
ליותר מוחשי, כמעט נושם. כשסיימת סוף-סוף, מחית את אגלי הזיעה
הקטנים שניגרו אל מתחת לשיערך, על העורף, והבטת בי במבט שואל.
אספתי את השיער מגבי הלח והבטתי מעלה. זה הרגיש כאילו אני
מתבוננת במראה. על הקיר שלך נשקפה אליי נערה קיצונית, בגודל
כמעט מציאותי, עיניי שחור-הלבן שלה נראו יותר נכונות ממאולצות,
ובתחתונים ילדותיות היא כססה ציפורן אחת. שנאתי לראות אותה כך,
מעטרת את חדרך - אולי לשנים ארוכות. חשבתי שאולי אם תתרגל אליה
ותירדמו יחד בדממה - לא תצטרך אותי יותר. אז כדי שלא תשכח שהיא
רק תמונה שדומה לי - ציירתי לה שפם. ככה אני בטוחה שלא
תתאהבו.
לאורי. |