[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שם עט
/
צו קריאה

הצו חיכה לו בתיבת הדואר, ירקרק,  מציץ החוצה, לא משאיר ספקות.
מילואים - חשב אבישי - דווקא עכשיו? למה זה מגיע לי? - הוא שלף
את הצו, הביט בו, וקילל - כוס אמק, 21 יום, לא מתביישים, ככה
באמצע החיים.
אחר כך עלה הביתה, פשט את בגדיו והתיישב ערום מול הטלוויזיה
הדולקת. שירלי עוד הייתה בעבודה וזו הייתה הזדמנות מצוינת
לראות קצת ערוץ הספורט, אבל הוא לא הצליח להירגע, מתוח ועצבני
הוא נע על הספה, לא מוצא מנוח. לבסוף קם והלך להביא לעצמו משהו
מהמקרר. הוא חזר עם אפרסק קר ועסיסי ונגס בו עוד לפני שהגיע
לספה. כשהתיישב ראה שוב את הצו בפינת השולחן, נחשים קרים של
צמרמורת עברו לאורך עמוד השדרה שלו מרעידים את גופו.
מה קורה לי- חשב - בסך הכל מילואים, כמו כל שנה, מה אני נלחץ.
אבל ההרגשה הרעה לא עזבה אותו. הוא עישן סיגריה, ואחר כך עוד
אחת. - אני הולך למות - חשב - אני הולך למות במילואים האלה.
עד ששירלי הגיעה הפחד הזה כבר הספיק להתגבש לכלל ידיעה מוצקה.
הוא גמר בדעתו לא לספר לה כלום, כשנכנסה ניסה לומר לה שלום
בקול הכי רגיל שלו, אבל יצאה לו מין לבביות מוגזמת שלא הלמה
בכלל את המעמד השגרתי. שירלי הנמיכה לעברו עיניים תמהות -
שלום- אמרה.
הניחה את התיק וניגשה לעבר הספה - מה זה, קיבלת צו? - היא
הרימה את הצו מהשולחן ועיינה בו בריכוז - זה נופל ביומולדת של
גיא - אמרה- אתה חייב לצאת מזה.
כן - אמר בקול רפה.
מה יש לך? - חקרה אותו - אתה מתנהג מוזר.
שום דבר - ענה - סתם עייף. איך היה בעבודה?

בלילה הוא נכנס למיטה לפניה, שכב שם, פניו לתקרה, והרהר. ככל
שניסה לדחוק את המחשבות הרעות על המוות הן חזרו ובאו, כמו
לבנים נופלות מהתקרה, ללא הרף. הוא אמר לעצמו - זה הכל בראש
שלי, אני לא הולך למות. סתם מילואים רגילים.
שירלי נכנסה לחדר, שערה רטוב, ועל עורפה המגבת הלחה - על מה
אתה חושב?
שום דבר מיוחד - אמר - כל מיני.
היא כיבתה את האור והשתחלה מתחת לשמיכה נצמדת אליו, עורה היה
מתוק מהסבון, ואבישי התהפך על צדו וחיבק אותה. ידו גלשה במורד
גבה נוגעת לא נוגעת בישבנה, היא נאנחה קלות וחפנה את איברו
בידה, ואז התעלסו, במרץ, בפרץ של אהבה, משתרגים אחד בשנייה,
זרועות ורגליים, לופתים, ומתפתלים, הוא עליה והיא עליו.
אחר כך שכבו חבוקים ואבישי עצם את עיניו. מתוק- לחשה לו - אני
אוהבת אותך.
הוא שתק, מתמכר לעונג קולה המלטף, והיא להטה לתוך אוזנו -  
לא תעזוב אותי אף פעם, נכון? לא תעזוב אותי לבד ?
הוא חש שגופה נרעד, מפרפר בין ידיו, נשא ראשו למעלה וראה שהיא
בוכה.
- מה קרה? שאל בדאגה - למה את בוכה?
לא יודעת - אמרה - סתם.
הוא חיבק אותה והיא כרכה סביבו את ידיה לוחצת אותו חזק אל
גופה, בכל כוחה, עד שצלעותיו כאבו תחת הלחץ והוא התקשה לנשום -
מה זה? מה קורה לך? - שאל וקולו מתחנן להסבר.
הדרמתיות שלה הפחידה אותו עד עמקי נשמתו, ליבו הלם בקצב מטורף,
מועקה כבדה עלתה והתיישבה בגרונו, מנסה לפלס דרכה למעלה, להפוך
לבכי, אבל רק דמעה אחת הצליחה לעשות את זה, מרטיבה קלות את
קצות העפעפיים.
אחר כך התנער וקם מהמיטה. הוא ניגש לחלון והדליק סיגריה.
- מה קרה ? - שמע אותה שואלת מתוך המיטה - האהבה שלי מפחידה
אותך?
- זה לא זה - אמר כשהוא מביט בקצה הסיגריה הבוער אדום בתוך
העלטה.

אחר כך, בעומק שנתו, בחלום, מצא עצמו מהלך ברחוב לא מוכר, לאן
שלא פנה הוא ראה חתולים נפוצים מפניו, מבוהלים, קופצים על
גדרות, מזדחלים תחת שיחים. לבסוף עמד באיזו רחבה ריקה, מולו
ניצב הבית הישן שלו, בית הוריו, פתאום ניגש אליו מישהו, הוא
היה זקן, אבל זה בעצם היה החבר שלו גיא, קח, תלבש את זה - אמר
והושיט לו חבילת בגדים - בוא איתי. הוא ניסה לזוז אבל רגליו
היו ממוסמרות לקרקע, הוא ראה את גיא הולך ומתרחק ניסה לצעוק
אחריו אבל פתאום ראה שזה לא גיא אלא שירלי, והיא עולה לבית
הוריו, בתוך הבית הייתה מסיבה גדולה, כולם רקדו אבל לא הייתה
מוסיקה, למה אין מוסיקה? - הוא שאל - אני לא יכול לרקוד בלי
מוסיקה. הוא ניגש לאיזה בחור שנראה לו מוכר ושאל אותו, אבל
הבחור התעלם ממנו כאילו לא היה קיים והמשיך לרקוד בטירוף.
תפסיקו לרקוד! - הוא צעק בגרון ניחר - תפסיקו לרקוד!!
ואז התעורר, בבת אחת, מטושטש, מזיע, שאריות חלום עוד ממלמלות
בשפתיו. החפצים בחדר הצטרפו לאיטם לתמונת עולם ברורה מוכרת של
החדר, הוא הסתובב שמאלה, שירלי כבר לא הייתה שם, הלכה לעבודה.

הוא קם ושטף פנים. הבוקר נסך בו הרגשה טובה, הפחדים של אתמול
נראו רחוקים כמו שייכים לעולם אחר. כשהלך למטבח להכין לעצמו
משהו לאכול ראה פתק על המקרר: "בוקר טוב חמוד, נגמרו הביצים,
תרד לקנות. ביי".
היה לו זמן עד העבודה אז הוא ירד לקנות ביצים.
הוא לקח אריזה של ביצים, עיתון ולחם, ואמר לבעל המכולת -
יהודה, אתה יכול לרשום לי?
אבל במקום לשמוע כן, כמו תמיד, אמר לו יהודה - כדאי שנסגור
חשבון, לא?
אין בעיה - אמר אבישי, מנסה להישמע אדיש.
- החלטנו לסגור את כל החשבונות ולא לרשום יותר לאנשים - הוסיף
יהודה.
- למה, מה קרה? אנשים לא שילמו?
- אתה יודע איך זה בשכונה הזאת, אנשים כל הזמן מתחלפים, באים
והולכים, היום אתה קונה פה לחם, שבוע הבא אתה כבר לא פה."

הוא שילם ויצא לרחוב. היה חם. לוהט כמו סוף העולם. כשסובב את
המפתח במנעול הדלת שמע צלצול עמום בתוך הבית, הוא נכנס בחופזה
ומיהר לטלפון- אימא שלו בצד השני, מה העניינים, למה הוא לא
מתקשר, למה שלא יבוא מחר לצוהריים?
- למה מחר? אני תמיד בא ביום שבת.
- תבוא מחר. אני רוצה לראות אותך.
- למה, מה קרה?
- שום דבר. אני אימא שלך, אסור לי להתגעגע?
כשסיים את השיחה גילה שהוא עצבני עוד יותר מאתמול. הוא חייב
לעשות משהו. להציל את עצמו. אם ילך למילואים ימצא שם את מותו.
הוא היה בטוח בזה כמו שלא היה בטוח בשום דבר אחר. הוא התקשר
לעבודה והודיע שהוא חולה, יסתדרו בלעדיו, במילא אין עבודה
עכשיו, באמצע השבוע. אחר כך חיפש בכל המגירות עד שמצא את
הטלפון של קצינת הקישור, הוא חייג וקיבל צליל תפוס, ככה כמעט
רבע שעה, עד שלבסוף נשמע קול עייף מעברו השני של הקו - משרד
קישור שלום.
שלום - אמר אבישי, ולפתע לא ידע מה לומר.
- כן, אפשר לעזור?
- כן - גמגם - שמי אבישי הולצר...ואני..קיבלתי צו..
- כן, ומה הבעיה?
- אני לא יכול לבוא.
- למה לא?
אבישי לא ידע מה לומר. כל העניין נראה לו פתאום מופרך לחלוטין,
הוא הרגיש כמו אידיוט אמיתי. מה יספר לקצינת הקישור, מה לה
ולתחושה שהוא הולך למות במילואים האלה, שבעל המכולת אמר לו
דברים משונים, שאימא שלו פתאום מתגעגעת אליו, ששירלי בוכה בלי
סיבה.
- תשמע, אנחנו קצת עסוקים פה - אמרה קצינת הקישור בחוסר סבלנות
- אם יש לך סיבה טובה לא להגיע למילואים, תשלח מכתב בקשה, תפרט
את הסיבות, אנחנו נדון, ונחזיר לך תשובה, יש את הכתובת שלנו על
הצו."
הוא הניח את השפופרת ונשם בכבדות. אחר כך עמד מול החלון לשאוף
קצת אויר צח. אבל ברחוב נשבה רק רוח חמה וכבדה של אבק ופיח.
הבית כולו, הבחין פתאום, התמלא אבק. הוא סגר את החלון, הביא
מטלית לחה מהמטבח, והחל לנקות במרץ. הוא ניקה את השולחנות, את
המדפים, שטף את הרצפה, אפילו טיפס לפינת התקרה להסיר משם קורי
עכביש שכבר לכדו כמה חרקים אומללים. היה לו חם. הגופייה שלבש
דבקה לגופו, שערו היה לח, וכל עורו דביק ומלוח,   אבל הוא עבד
כמו מטורף, שפשף ומירק, קרצף והבריש, בסוף עמד באמצע החדר,
עייף, סוקר את מלאכתו. הפעילות המאומצת והחום הכבד ניקו את
ראשו מכל מחשבה רעה, הוא ניגש לחדר האמבטיה והתקלח.

בימים הבאים השתדל לחזור לשגרה. אומנם התחושה הרעה לגבי
המילואים הקרבים לא עזבה אותו לחלוטין, אבל הוא הצליח להלחם
בה, לדחוק אותה לקרן זווית, כך שלא תפריע לו יתר על המידה.
למעשה, הייתה שם כל הזמן, צפונה לה בעמקי מחשבתו, כמו פצצה
מתקתקת, מתבלת את כל מעשיו בתחושה מסתורית של סוף. רב הזמן
הצליח לאטום אוזניו מלשמוע את התקתוק האכזרי, ועדיין פה ושם,
בעיקר בשעה שהיה יושב במכוניתו בפקקים, וגם לפני השינה, חזר
הקול ובא, מטריד את מנוחתו.
לבסוף, באחד הלילות, נשבר וסיפר לשירלי. אני לא יכול יותר, אמר
לה, אני כל הזמן עצבני, בעבודה, אתך, זה יושב לי בתוך הראש
ומשגע אותי. תצא מזה, אמרה לו, מחר תשב ותכתוב מכתב למי שצריך,
תסביר להם מה עובר עליך, הם בטח יבינו, תבקש לדחות את זה,
לפחות עד שהתחושה הרעה תעבור. אסור להתעסק עם תחושות כאלה,
הוסיפה, בצבא בטח לא ירצו להסתבך ולקחת אחריות, אם בן אדם בא
ואומר להם שהוא מרגיש ככה, הם חייבים לשחרר אותו.
האמונה התמימה שלה דבקה בו יוצקת בו תקווה חדשה. היא צודקת,
חשב לעצמו, מה הסיפור הגדול, זה לא שהוא משחק משחקים, פה מדובר
בהרגשה אמיתית, כנה.
בפעם הראשונה מזה זמן רב היה רגוע באמת. ושירלי - היא נראתה לו
יפה מתמיד.
בבוקר הסתכלו שניהם בגב הצו, למטה בפינה השמאלית היה כתוב:
" אם יתעוררו קשיים עקב קריאה לשרות זה, עליך לפעול כמפורט "
הם דילגו במורד הכתוב עד לפסקה שעסקה בסיבות אישיות. אתה רואה,
אמרה שירלי, צריך לכתוב מכתב מנומק ולשלוח להם. הם התיישבו על
הספה, צמודים, נלהבים, וניסחו מכתב מלא רגש. שירלי הייתה עוד
יותר נלהבת ממנו, דוחקת בו לשפוך את ליבו, לא לוותר על שום
דבר, שום פרט שיכול להבהיר את התחושה הרעה הבלתי אפשרית שעוברת
עליו. אחרי שתיקנו שוב ושוב, שינו משפטים, והחליפו מילים, היו
מרוצים סוף סוף מהניסוח שעלה בידיהם, קיפלו את הדף, הכניסו
למעטפה, ושירלי אמרה - אני אשלח את זה בדרך לעבודה. אל תדאג
הכל יהיה בסדר.

אחרי שלושה ימים חיכה לו פתק בתיבת הדואר והודיע לו על דבר
דואר רשום. הוא ניגש לסניף הדואר הקרוב, המתין בתור, ניגש
לדלפק, וקיבל לידיו מעטפה צבאית חומה.
- מילואים? - זרקה לעברו הפקידה.
- כן - אמר.
- רואים על הפנים שלך - אמרה -  אתה נראה כמו רוח רפאים.

הוא יצא משם, ובידיים רועדות תלש את שולי המעטפה. בפנים היה דף
נייר אחד, לבן כמעט לחלוטין, בתחילת הדף היו כמה אותיות שחורות
מודפסות :

על אף שבקשתך מוזרה ויוצאת דופן, דנו בה בכובד ראש ומצאנו כי
תחושה רעה שמלווה אותך אינה סיבה מספקת לדחיית שירות המילואים.
לגבי כל אותם "רמזים" שאתה מספר עליהם, אשר כביכול מחזקים את
הרגשתך, הרי הם בגדר נסיבות מקריות הנתונות לפרשנות.
במידה ולתחושה יתלוו תופעות חרדה פיזיות אנו ממליצים לך לפנות
לפסיכולוג הצבאי על מנת לרדת לשורשי הבעיה.
עד אז עליך להתייצב לשירות מילואים בהתאם לתאריך הנקוב בצו.

                                                           
             על החתום :
                                                           
                             הוועדה לתיאום מילואים


הוא חזר הביתה שפוף. עלה במדרגות בצעדים כבדים, מיואשים. שירלי
עמדה במטבח חותכת עגבניות לסלט - מה קורה? - פנתה אליו כשסגר
את הדלת. בידה הימנית אחזה סכין מטבח ובשמאלית עגבנייה מדממת.
על הפנים - אמר, מראה לה את המכתב.
- זה לא הסוף - אמרה - אנחנו לא נוותר להם. אתה לא הולך לשום
מילואים - היא נופפה בסכין מעל ראשה כמו נלחמת באויב בלתי נראה
- זה לא הסוף, אני אומרת לך.
עכשיו כששירלי הייתה לצדו היה לו קל יותר. אומנם הוא לא ראה
דרך לצאת מזה אבל לפחות מישהו חלק אתו בתחושת הפחד, עוזר לשאת
את המעמסה הכבדה שנחה על לבו. יותר מזה, הוא גילה שככל ששירלי
הופכת עצבנית יותר ודאגתה גדלה כך הוא הולך ונרגע, תופס לעצמו
את העמדה השקולה, ההגיונית, ממעיט מערך התחושות שכל כך דכדכו
אותו קודם.
הוא החליט ליהנות מהימים שנותרו לו עד למילואים, מה הטעם לענות
את נפשו, להתייסר בפחד המוות הזה. מחר ייקח את שירלי ויצאו
לבלות. לרקוד באיזה מועדון, או להשתכר באיזה פאב. ישימו את כל
העניין הזה מאחוריהם. אכזרי מצדו להפחיד אותה ככה. הוא בז
לעצמו, על שלא עמד בזה לבד, על שגרר אותה אחרי הטרוף הפרטי
שלו. נוטע בליבה פחד על מנת להקל על עצמו. עלוב נפש שכמוהו.
אבל כבר היה מאוחר מדי. את שירלי לא עניין כלום. כמו שור שרואה
מולו את הסדין האדום היא הסתערה בכל כוחה. מוקדם בבוקר קמה,
מנערת אותו - קום, יש דברים לעשות. והוא קם, מותש מלילה של
סיוטים, עיניו כבדות, מסרבות להיפתח. שירלי לא המתינה, היא כבר
אחזה בשפופרת הטלפון, מחייגת במרץ, היא דיברה עם קצינת הקישור,
עם פסיכולוג שמצאה בדפי זהב, אפילו עם אבא שלה שלא דיברה איתו
שנתיים, מאז ההפלה, סגן אלוף במילואים. כולם אמרו לה אותו
הדבר, תחושה רעה זו לא סיבה להשתחרר מהמילואים, ואבא שלה אמר,
בטון צבאי נטול רחמים- מוות זו אפשרות שצריך תמיד לקחת בחשבון,
כדאי שהחבר הזה שלך יהיה גבר ויפסיק להשתין בתחתונים.

הוא התעורר באמצע הלילה. ממקום עומדו ליד החלון הביט אל המיטה.
שירלי שכבה שם, חובקת את הכר בידה האחת, רגליה מקופלות כמו
עובר, ונשימותיה רכות ואיטיות. הוא הביט במקום הריק בו היה
מונח קודם גופו. אם ימות שירלי תישאר לבד, בטח תעבור דירה,
תמצא חבר חדש, מישהו שימלא את החלל הריק הזה במיטה הזוגית. ככל
שהוסיף להביט, כך נראתה לו התמונה הזו כדבר טבעי. כאילו מעולם
לא היה שם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
whats up?




צומי בשאלה
הטיפשית ביותר
שאפשר לשאול
בבקור שאחרי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/8/01 18:30
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שם עט

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה