הרגשתם פעם מאושרים?
כנראה שכן, אף יותר, בטוח שכן.
הרי כולנו היינו תינוקות, מוצצי פטמות, שותי חלב וחסרי דאגות.
היינו מאושרים...
כך זה נראה, האומנם?
אנו מסתכלים אחורה תוך הבנה שכשהיינו תינוקות, לא היו לנו כלל
וכלל דאגות, לא היו בעיות ולכן היינו מאושרים. האך האם זה
נכון? מצב שבו מתג הדאגות כבוי, מתג האושר נפתח? אני לא סבור
כך.

אנו תמיד מסתכלים על העבר כשאנו רוצים להזכר בזמן שבו היינו
מאושרים. לא פגשתי עדיין אדם שאמר "אני מאושר", וזאת בגלל
הסיבה הפשוטה שנקראת זכרון והיגיון. אנו מביטים על ההיסטוריה
שלנו, הילדות, הינקות, אפילו על שבוע שעבר, מוחנו לא זוכר
רגשות, הוא זוכר פרטים הגיוניים, לא רגשיים, "הדלת נפתחה לכוון
שלי", "הרכבת איחרה בחצי שעה", "המכונית התהפכה פעמיים" וכו'.
לכן, המוח לא זוכר איך הרגשנו לפני שבוע, חודש, שנה.

אז למה אנו זוכרים שהיינו מאושרים?
התשובה לכך היא בעצמה הזכרון ההגיוני, באופן טבעי, אנו מבינים
שמצב של אושר הוא מצב בו הכוס (שבד"כ חצי ריקה וחצי מלאה) מלאה
לגמרי, מצב של חוסר דאגות, שלווה, אופוריה, רוגע.
אלך עם הזמן שעובר, פרטים נשכחים ממוחינו ואנחנו זוכרים עם
הזמן פחות ופחות. קורה מצב שבו הדאגות, שכבר נפתרו ונשכחו כבר
לא מהווים גורים מרכזי, כך שבראיה לאחור, גם ארועים שבהם לא
הרגשנו "בשיא" ובעיותיהם נשכחו נראים לנו בראיה לאחור בתור
ארועים בהם היינו "מאושרים" לכל דבר.

בזמן ההוה אנו חווים את בעיותינו, ותמיד קיימות כאלה אצלנו.
לטבע האנושי ולתרבות האנושית יש אידאל בחיים שאומר שצריך לחפש
את חצי הכוס המלאה, החלק הטוב מול החלק הרע, כלומר, לחפש בכל
דבר רע את הטוב, ובעקיפין, גם להפך.

לכולנו יש בעיות, ואם אין, אנו מוצאים את עצמנו מחפשים אותן.
גם אנשים שנראים לנו נטולי בעיות לחלוטין, עשירים במיוחד שאת
חייהם הם מעבירים בין מגרש הטניס למגרש הגולף, לבריכה ולאולמות
הארועים.
גם הם מוצאים לעצמם את בעיותיהם, השתלטות על חברות וכדומה.
הורגלנו כאנושות להבין שבכל כוס מים, מלאה ככל שתהיה יש תמיד
חלק מלא וחלק ריק.

ואתם - מאושרים?