"ואז מה קרה?"
"עליתי לשם."

ועוד איך שעליתי. אני חושבת שעבר מספר נכבד של שנים שהכשילו
אותי, רגליי כאבו, והייתי חלשה מדי להמשיך לצעוד. הייתי עייפה,
זקנה.
אך לא בראשי.
בראשי הייתי עדיין הילדה הקטנה, מלאת אנרגיה ושמחת חיים.

"וזה קשה?" עלתה לפתע השאלה לאוויר.
"היה קשה לעזוב. אבל אין דבר שיכולתי לעשות כדי למנוע זאת,
הרגשתי שהגיע זמני".
"אני לא רוצה לעלות לשם. אף פעם."

אני יודעת שאת לא, אף אחד לא רוצה לעלות לשם, אל הלא נודע, אל
האינסוף. אבל כל דבר בזמנו.
טיפשונת שכמותך.
הזמן עושה את שלו, בעודך קטנה את מלאת סקרנות לגבי החיים,
וכשאת צוברת ניסיון על בני האדם והעולם, עובר בך החשק להמשיך
ולשאול שאלות.

"בזמן מסוים - את תעלי לשם." עניתי.
"אמרו לי שאם אני לא ארצה ללכת לשם, אני לא חייבת."

את כל כך בטוחה בעצמך, שלא כמו המבוגרים, מלאי ספק.
אם עומד משהו בדעתך, אין דבר שיוכל לשנות אותו, ואילו
המבוגרים, בוטחים בענייני המספרים והמילים הכתובים בספרים, ולא
בלבם.
ואני בוגרת - ובטוחה שעוד תשני את דעתך. כך כתוב בספרים.

"אני חושבת שזה היה מספיק," אמרתי.
"עוד משהו אחד..."
"כן?"
"אני אהיה כמוך?" שאלה הילדה הקטנה בתוכי.