על פסגת החרמון
החורף באישון
מלטפת הרוח את עיניי
למרות שגר אנוכי באדמותי.
והנה דמותי רואה
ורד בין השלג
והיא אדומה, והיא יפה
ותפרח
ואאחוז בגבעולה
ותעקוץ
ותדמם ידי
ותכאב,
ותתפורר הורד לאבק
ותתנדף.
רע נהיה בליבי
כי חלולה הייתה
ואינה עוד.

והשמש עולה מהמזרח
עולה עולה ומחממת,
ותאיר לי את עיניי
על דרדר, והיא שותקת.
ויאחוז בידי
ופציעותי ריפאם,
ויבקע לשניים
ושושנת הנצח מתוכו תוקם,
מאירה על עורי כפליים.
טוב נהיה בליבי
כי טובה הייתה
ואני, איני עוד.