לא כמהתי למצוא את שנפשי מבקשת, מאחר ואיני מוצאת דבר לרצות או
לבקש. בת 20 מחפשת מטרה, לכל המעוניין -
פעם ראשונה!
פעם שניה?
פעם שלישית?...
גופי נמכר כבר מזמן והושאר פרוץ ופתוח לבור, לנבור, לחדור,
לקרוע, "יד כל במנוחה תמשש".
אבל לא לקחת - זהו גוף ציבורי! נדמה לעיתים שכאשר פוגעים בי
זהו סתם ונדליזם. מעשה שטות. "אופס".

אני רוצה לישון. אני רוצה לחיות? אני לא מצליחה, אולי כי אינני
יודעת איך.
מחייכת לכולם, "אני שם בשבילך", "זו זכות לתת שירות".

גאל אותי מיסוריי, המתת חסד... בבקשה. אני לא מצליחה להסתדר עם
מסגרת החיים שהפלת עליי. וכמה קראתי לך, כמה ביקשתי שתפסיק את
זה? זו תשומת הלב היחידה שיכולת לשלוח אליי? ילדה בת 5. מה
עשיתי לך?
והאמנתי, באמת שהאמנתי. חשבתי שתטרח לעזור לי. טפשה.

זה כואב. אני לא מצליחה לצאת מהיאוש הזה. קשה לי לנשום, ונראה
שבכל פעם שאני מוצאת תכלית כלשהי אתה לוקח אותה ממני. למה?
תן לי לפחות סיבה לזה. שאוכל לשאת את העונש שהוא חיי. הכאב
יהיה נסבל אם תהיה לו סיבה.

בבקשה קח אותי מפה. אני לא מסוגלת לשאת זאת יותר. זה כואב.
תעשה לפחות שזה יפסיק לכאוב. אנחנו לא מדברים כ"כ הרבה. בבקשה,
זה כ"כ כואב. תוציא אותי מזה בבקשה.
אני אפילו לא מבקשת נקמה. רק רחמים. לא ביקשתי שתנקום את דם
בתוליי. אני יודעת שאני לא ילדה כ"כ טובה. אני מנסה להשתפר.
לפחות לא לפגוע בברואיך.

אני מנסה! זה יותר ממה שאפשר לומר על כל אחד אחר. גם עליך...
בבקשה, אל רחום וחנון, קצת התחשבות. זה כבר באמת בלתי נסבל.
תוציא את זה איכשהו. תוציא את הדבר הזה ממני. כמו סכין זה נעוץ
לי בתוך הבטן, ממלא אותי בגועל.
אל תתן להם להשתלט עליי, בבקשה. הם הרבה והם גדולים. ואני
קטנה. זה לא כוחות!
קח את זה ממני, עזור לי לעבור את זה, קח אותי מפה!
תן לי שקט. בבקשה.
"שלח לי שקט בקופסה מארץ רחוקה".
"ושיהיה לי כח לקום מחר בבוקר, וכח להמשיך וכח להתחיל. והלוואי
שאני אשכח,
                            הלוואי
                                       שאני
                                                אזכור".