לקחת לי את כל מה שנשאר לי
לקחת לי את כל מה שנשאר ממני,
סגורה בתוך חדר בין ארבעה קירות,
יושבת וכותבת את כל הרגשות,
מוציאה על דף קטן עם עט שחור
כמו החיים שלי, כרגע מרגישה בתוך בור.
אני כועסת ועשן תכף יצא מאוזני,
אני רותחת, אני זועמת,
אני עוד שניה מתרסקת.
אבל אז נזכרת
שאני חזקה.
לא תצליח לשבור אותי ולא אף אחד אחר.
מאזין לשיחותי, עומד מאחורי,
לא דופק ומתפרץ לתוך דלתותיי,
מעיר אותי כשאני ישנה,
דורש עוד בקשה
ומאשים כשאני עשיתי מאומה,
מטיף בלי סוף וצועק, צוחק לעצמך,
מוציא את כל התיסכול של החיים המסכנים שלך
עלי.
מה אני אשמה, תגיד לי, מה אני אשמה???
ואני רותחת כל כך, שנהיה לי חם בכל הגוף,
מנסה להבין שכל זה קורה
כי אתה בסך הכל יצור מסכן,
מנסה להבין-אותך.
אבל כבר כואב לי הראש
ואני נעשית עייפה.
ואני כועסת כל כך
שאני עלולה לקרוע פה את בגדיי ואת כל המיטה,
חשבתי על לקרוע ורידיי
אבל זה כבר נראה לי כואב מדי.
אני רוצה לברוח, לרוץ בין כל המדרגות
ולא אכפת לי כבר למעוד,
אני אקום אחר כך בקלות,
חוויתי המון מעידות,
אני אפתח את השער
ואמשיך במורד הרחוב החשוך
בין פנסי האור הדולקים
המותירים צללים על הכביש,
ליד בתים עם חלונות ותריסים מוגפים,
בין אנשים מסוממים, בין אנשים מפחידים,
המביטים בי בעיניים פתוחות
אני ארוץ וארוץ ולא אפסיק,
ארוץ על הדשא שבפארק אליו אגיע,
אפול על הר הדשא ועל בירכי אבכה,
ואבכה-את כל נשמתי, ואת כל הכאב,
ולא אחזור לכאן יותר, לא אחזור יותר,
לא, לכאן לא אחזור,
אתה שומע תגיד לי, אתה שומע?
כי המעט שנותר לי אתה לקחת
ואת המעט שנשאר ממני אתה הרסת,
סגורה בתך חדר בין ארבעה קירות,
מנסה לא להתפרק קשות,
שלא של עצמי ואין אפילו מקום לרגשות,
מוציאה דף קטן עם עט שחור,
כי רק פה נותר לי עוד את רגשותיי לנצור,
מרגישה בתוך חור, רואה הכל שחור
בתוך כלא עם ארבעה קירות.