מחשבות הרצות בראש כסכינים החותכים את גופך, הן תמיד שם, לא
מניחות לך לרגע, ככל שתנסה להדחיק אותן הן יפרצו ויחזרו שוב,
לליבך.

נשענת על חלון האוטובוס, מחשבות רצות לי בראש, כרגיל. מתבוננת
על הנוף כדי שלא אשכח את המראות הללו לעולם, שמא ידחקו על ידי
מפלצת הזמן המהתלת בנו כסכין דוקרנית במיוחד.
הזמן, מה הוא עושה לנו, מייבש את חוויותינו כשמש נוראית, הוא
לא משאיר אף לא זכר יחיד, כאילו ומעולם לא היינו שם. לא צחקנו,
לא בכינו, לא חלמנו.
ואני, על מה אני חולמת, על החזרה לישראל, ממש לא. אילו רק
יכולתי להאריך את הזמן, כמסטיק המבלה בפי הייתי עושה זאת, אין
לי ספק שכן.
ומהחלון משקיף בית  אמריקאי שכזה ולצידו כמה איילי קריסמס
שכאלה, הם מחוסים בשלל נורות צבעוניות  ובוהקות. בהמשך הדרך
שכבת שלג ענקית וחלקה ובאמצע חור עם מים שמהם יוצאים אדים, זה
נראה כמו עשן.
הנשימות שלי עושות אדים על חלון האוטובוס והגב כבר כואב לי,
אני כבר ממש רוצה לחזור לניו-יורק, אבל ממש מפחדת, הקץ ממהר
להגיע. המחשבות הללו, מייאשות מאוד. בכלל לא מתגעגעת.
"הביתה".
נראה כי רק אתמול הינו בסנטרל פארק מחכים בתור, שיסיימו ליישר
את הקרח וכך גם אנו נחליק.
אני לא ממש יודעת להחליק, אבל זה גם לא מטריד יותר מדיי את
מחשבותיי, אני יותר עסוקה בלהסתכל על ירדן אוכלת הוט-דוג, זה
לא נראה ממש טעים אבל בכל זאת נראה שהיא נהנת מזה. גם סביון
אוכלת, ניר מציק לה ומבקש ביס קטן,הוא מדגיש. קצת קטשופ נופל
לה על המעיל הארוך, היא מתעצבנת...
לא לפני שנעלתי את נעלי ההחלקה, מידה 8, עליתי על רחבת ההחלקה,
אוחזת בידה של אלכס, גם היא לא יודעת להחליק, זה נחמד. מסתכלת
על תומר, לעומתו כבר יכלו להכתיר אותי לאלופת ההחלקות, הוא
בכלל לא מרפה מצדי משטח ההחלקה, עכשיו אני מבינה למה שמו אותם.
אנחנו ממשיכות להחליק עם כיוון הזרם וברקע מנגינות שירי
הקריסמס שלא חדלו מלהישמע  מהרגע שנחתנו ב-J.F.K.
אלכס נופלת, היא קמה וממשיכה לחייך, מעניין אם אני הייתי מגיבה
כך. בהמשך אני נתקלת באודי וממשיכה עמו את חווית ההחלקה ביום
המנוחה האמריקאי, אלכס נשארת איי שם מאחור אך במהרה היא מקבלת
את עזרתו של אחד מנעריי החלקה המיומנים שוודאי וייעודם הוא רק
זה, להנחות נערות ישראליות שלא נולדו עם כשרון אמריקאי זה.
מצחיק, אבל נראה שדוד מתמחה בזה שנים. לאחר סיבובים מתישים אך
מהנים אנו מפנים את רחבת הקרח שוודאי ידעה עוד רבים כמותנו.
לא, כמותנו אין.
נחמד להיזכר בזה, אך לצערי זיכרון זה אינו מצליח להעביר את
הזמן הארוך שבו אני שוהה באוטובוס הארור. אילו רק ידעתי מה
מצפה לנו כשראשית נגלה אוטובוס זה לעיני, עוד בטרם הוצאנו
רגלנו משדה התעופה בניו-יורק. וכשיצאנו, ירדן מיהרה לומר כי
כלל לא קר, אמירה שהייתה שגויה מבסיסה כי בעוד היא מדברת תקף
אותנו משב רוח, היה קפוא למדיי. מיהרתי לעלות לאוטובוס אבל כלל
לא היה אכפת לי להישאר בחוץ, כלל לא. עדיין לא נסענו, יפה
חילקה לנו לחם בצורת דונטס עם גבינה בפנים, לא הייתי רעבה,
הייתי יותר מדי עסוקה בלהסתכל על התמונה בכרטיס החרום שקיבלנו,
נראיתי ממש שמחה בתמונה שצילמו אותנו עוד בארץ, בקריית מוריה,
תמונה טובה.
נשארו בערך עוד שעתיים לנסיעה, אני חושבת על מנוחה אבל לא
מצליחה להירדם. אני חושבת אם אי פעם אחזור לארה"ב, אני ממש
רוצה, אני מקווה שתהייה לי ההזדמנות, אולי אגשים איזה חלום
חמוץ מתוק של פעם, טיימס-סקוואר וכן הלאה.
טיימס-סקוואר, זהו המקום הראשון שביקרנו בו כאשר התארחנו בבית
ריידר, מהקבוצה הברונפמנית המקבילה. אמו נעטרה לבקשתי ולקחה
אותנו לשם, כעבור דקות  ספורות בסאב וואי העמוסה, הגענו.
ואני, כילד קטן המביט שמימה כאשר מפריחים בלון, מתבוננת בתדהמה
שסופה להסתיים בהרגל, מהבניינים האלו, בכלל לא בניינים, גושי
פרסומות הנישאים אל על, צבעים ואורות, לרגע הם מסנוורים אותי.
מצטלמת שמא אשכח או שמא מילותיי תהיינה דלות מכדי להסביר, מכדי
להכיל, את גודל העוצמה החווייתית, לאלו שלא יהיו שם לעולם.
מרגישה כל כך קטנה בין אולפני MTV ומסעדות פלנט הוליווד,
קרירות המושכת, זה לא בשבילי. עוד מספר דקות נגיע ליעדנו,
המטרופוליטן, נוי-יורק, שלאחריו יהיו עוד אינספור חוויות, עוד
אינספור רגעים ועוד אינספור דמעות, שבלב. דמעות הגבוהות יותר
מגורדי השחקים שנשחקו אך לא נשכחו, לא בשל גודלם, ומיקומם אלא
בשל החוויות שנרקמו סביבם, החוויות שאף קורא לא יוכל להבין ולא
להרגיש, חוויות שסביבן יש ריחות, יש צלילים, יש אנשים ואותי.

מחשבות הרצות בראש כסכינים החותכים את גופך, הן תמיד שם, לא
מניחות לך לרגע, ככל שתנסה להדחיק אותן הם יפרצו ויחזרו שוב,
לליבך.