סתם ככה

הכבוד שלך מונח בתוך ריבוע זכוכית קטן, כמו אלה של ה - "איי
לאב יו" או המזלות, זה תלת-ממדי כשמסתכלים בזוית. נפלאות
הטכנולוגיה בלייב!
הלב שלך ממוגנט ללוח מתכת ישן, מתחתיו תמונות שמזמן פג תוקפן
או אולי פג תוקפו...
החיוך שלך מעולם לא היה כל-כך אמיתי, כמו העצב הזה שמעולם לא
היה זר.

מילים גסות על גלים וירטואליים, רק הגיל שלך שבור, הקול מוכר
וקר. את מכניסה מהר את אצבעות הרגליים מתחת לפוך. כשחורף זה
נורא קשה... לגדול לבד. ילדים רעים של שנות האלפיים.

יש לי חליפת חלל שגורמת לי להרגיש מרחפת למרות שאני יותר מדי
מחוברת... כנראה שאלה השלשלאות או אולי עמודי המציאות. אני
אצעק עשן ואבלע, אבלע את הדמעות. גם כן גשם רדיואקטיבי של חוסר
משמעות.

הדיוקן של האהבה האחרונה שלך מסתובב מפורק על מובייל תוצרת
ביתית. אין לו פה, רק עיניים עייפות... ממני בעיקר. אולי
אלוהים תעה ומגדל בבל מעולם לא הציל אותנו, אולי זה המעשים
האימפולסיביים של הנואשות או אולי הנחישות הם אלה שמבקעים
באוקספורד הקטן שלנו את האות הנכונה בדיוק כשאותה צריך.

בטח ששכחנו לסלוח...

בטח אפילו לא התחלתי לסלוח לעצמי שהייתי ככה טיפשה והתגלגלתי
לתוך מערבולת שאין לה סוף.
המים הרותחים המיסו נפש פצועה וקל לכבוש נשמות כשנכבים כל
הכוכבים.

הלכתי לאיבוד.

אני מודה, הלך לי חוש הריח או הטעם או כיוון. זו לא עונת
התותים, הכתמים האדומים האלה טפטפו ישר מהכרית לתוך הכוס של
הבצע. אני רואה אפור בעיניים. בא לי לחיות בבועת הערוץ הראשון
של שנת 1972. בא לי להיות דמות מצויירת חסרת צבעים.

בא לי להבין איך ממילים חלולות, כל-כך קל לדמם מבפנים או אולי
זו השלולית הזו שאני נמסה לתוכה. ביצות מעולם לא נוצרו מעצמן.
הכל דמיונות רעים, ילדים טובים, חוסר קריטי באישיות.
אולי זה הפיצול.

אולי הכבוד האבוד שלך מרקד לו בפינות אפלות של פחדים ישנים, את
לא באמת רוצה כזו נשיקת נחש, הערס לא יתקן אותך, את לא רופא
מומחה, את ילדה קטנה עובדת עצות.
אני... מפחדת להתחיל לחלום בגוון שונה, או אולי לגרום לזר
לחלום אחרת, או אולי לחייך נכון מדי.

או אולי להיות אמיתית.

קל להתנדף הלילה, להתמזג בין הקפלים הלבנים של הפוך. לפעמים בא
לי לקבור את עצמי. לפעמים אני באמת שונאת, לפעמים בתדירות
גבוהה משציפיתי... באמת אותך.

הכבוד שלי מתייפח לו על העובדה... ילד, אתה יודע ששיקרתי
לשנינו.

18.9.04