"החיים זה פשוט סיפור! סיפור, אני אומר לכם!" לא שהתפלאתי
לשמוע עברית דווקא באוטובוס בגבול פרו-בוליביה, בטח לא בשיא
העונה של הטרקים, אבל את הקול הזה הייתי מזהה בכל מקום. אפילו
מתוך שינה. "עמוס!" צעקתי. האיש שניגש אליי בחיוך, כשהוא יחף,
עם ראסטות, ולבוש במין שמלה מוזרה, לא הזכיר בכלל את עמוס
מהסיירת. חוץ מהקול העבה שלו, לא נשאר זכר לג'ינג'י עם הקוצים
והמעיל האמריקאי, שכל המש"קיות היו קרועות לו על התחת. שכבנו
יחד במארבים בלבנון ובשטחים, טחנו ביחד את החמין של הצבא, כל
שבת, והנה, שוב אנחנו יחד, באוטובוס מעופש, נושמים את ריח
המאכלים המטוגנים המהול בזיעה מהשוק הסמוך. "שולמן... נהיית
גבר!" הוא נתן לי חיבוק רפוי. הרגשתי איך הגוף הדקיק שלו, שפעם
פיקד על חבורת לוחמים מובחרים ועכשיו הרגיש כמו שלד, נמחץ
אליי. "מכיר אותו?" שאל אחד מחבורת המוצ'ילרים שהקיפה אותו,
והביטו בו במבט ספק משועשע ספק מרחם. אחד מהם לחש לי באוזן,
בקול רציני, "הוא התחרפן לגמרי, חייבים לעזור לו איכשהו". עמוס
נראה שלו ורגוע, ובעיניים שלו ראיתי את המבט מלא האומץ של
המפקד מהסיירת. הוא נפרד מהחבורה לשלום, ועשה תנועה של יאללה,
בוא כבר. ואני, אפילו שלא ראיתי אותו כבר כמעט שנתיים, הלכתי.
לעמוס לא אומרים לא.

כבר נהייה ערב, ועמוס ואני מצאנו איזה הוסטל חמוד על אגם
טיטיקאקה, שנצבע כולו בגוונים מרהיבים של שקיעה. אחרי שהרצנו
צחוקים על הצבא וגמרנו ביחד בקבוק ג'ק דניאלס, קיבלתי קצת אומץ
וסיפרתי לו שהחבר'ה מהאוטובוס חשבו שהוא משוגע. "עזוב את אלה,
הם לא מבינים עניין... דווקא חבר'ה נחמדים, אבל אני כבר רגיל
לזה. לא כל אחד יכול להתמודד עם הקטע הזה של הסיפור, אז הם
מעדיפים לעשות צחוקים. זה בסדר מבחינתי". הסקרנות שלי הגיעה
לשיאים חדשים. על מה לעזאזל הוא מדבר? "נו, אתה יודע, אנחנו
הרי חיים בסיפור. כמו באגדות, לא באמת..."
"מה, כמו עליסה בארץ הפלאות?" שאלתי וחייכתי אליו בהבנה. עמוס
סיפר לי על איך גם הוא טייל ככה פעם כמוני, עם פליז למינוס עשר
מעלות ונעלי טרקים בשמונה מאות שקל. עד שפתאום, אחרי כמעט שנה
של טיול, הוא גילה שהחיים שלנו הם לא אמיתיים, ושאנחנו בכלל
חיים בסיפור. "בואנה, הויסקי הזה חזק לאללה", אמרתי. "הפך אותך
לגמרי, אה?" עמוס חייך ואמר שהוא דווקא די חלש, וחוץ מזה, שמאז
שהוא אכל פטריות בניקרגואה, אלכוהול כבר כמעט לא משפיע עליו.
עכשיו הסקרנות שלי התחלפה בדאגה. לא בכל יום פוגשים חבר כל כך
קרוב שלך בדרום אמריקה, כשהוא נראה כמו איזה נרקומן ואחוז
בהזיות על תיאוריות משונות, שבארץ אפשר לשמוע רק באברבנאל, או
אולי בגהה במקרה הטוב. המשכתי לחייך בהבנה, ולשאול שאלות,
כאילו אני מתעניין ברצינות. עמוס שמח לשתף אותי בכל הפרטים,
ובעיניים נוצצות סיפר לי איך הוא גילה שכלום לא אמיתי בחיים,
ושהכל זה סיפור אחד ארוך פרי דמיונו של איזה סופר, שיושב כל
הלילה מול המחשב עם קופסת פרלמנט ובקבוק ג'ק דניאלס, שומע פינק
פלוייד וכותב לנו את החיים.

חיכיתי שהוא יירדם. לקחתי את הפנקס האדום שאמא נתנה לי, ומצאתי
את הטלפון של השגרירות. כשהם שמו אותי בהמתנה, הטלפון ניגן
איזה שיר של נינט מהרדיו בארץ, וחלמתי על איך אני ועמוס עושים
ביחד מילואים, מספרים לכל החבר'ה מהפלוגה את הסיפור הזה
וצוחקים. סיפרתי לבחורה מהשגרירות את הסיפור. היא הקשיבה
בסבלנות, ולקחה ממני את כל הפרטים של ההוסטל. נראה שהם כבר
מתורגלים במקרים כאלה. מי יודע כמה חבר'ה כמו עמוס נדפקים ככה
מסמים בבוליביה כל שנה. היא הודיעה לי שהפסיכולוג יגיע בעוד
כמה שעות, ושבינתיים אפקח עליו עין. הודיתי לה בנימוס וחזרתי
לחדר. הדלקתי פרלמנט, האחרונה, וסיימתי את בקבוק הויסקי.
הסתכלתי דרך המראה על דמותו של עמוס, שישן כמו תינוק, חיוך
מרוח על פניו. "אל תדאג, שולמן", לחשתי, "כל הסיפור הזה עוד
מעט ייגמר".