חברה של יואב יצאה לאיזה סמינר, ואני התפללתי שתמות או שלפחות
תישאר שם לנצח, או עד שהוא ישכח ממנה לגמרי.
כל כך נהנתי מחסרונה, רק שבוע שהיא לא באזור וכבר אני ויואב
ביחד מינימום כל יום. השתגענו כל לילה עד הבוקר, דיברנו על
דברים שכשהינו ביחד (ביחד ביחד) היינו מפליצים או משתינים
במכנסיים רק מהמחשבה עלייהם- כמו המקומות הכי מגניבים להזדיין
בהם...
יואב אף פעם לא נגע בי, גם שהינו ביחד (ביחד ביחד), תמיד היינו
כאלה חברים הכי טובים, ככה גם נפרדנו, איך התמימים קוראים לזה?
אפלטוני..
אז היא בסמינר השרמוטה, זאת שעושה איתו הכל ולי לא נשאר ממנו
כלום, כשהיא באזור כמעט ואין על מה לדבר איתו בכלל- היא
התוכניות שלו תמיד, אם אני מתקשרת והוא איתה- אין הלו, מה
המצב? הסברים וכאלה, הוא פשוט מכריז את שמה (שרמוטה) ואני כמו
הידידה הכי טובה אמורה להבין, להגיד כמו גדולה "טוב נדבר יותר
מאוחר" בלי ביי הוא כבר ניתק.
אז כשהיא בסמינר או בחו"ל או משהו, אנחנו משלימים זמן איכות של
24/7.
היום יצאנו לבית קפה קטן במסדה, רק שנינו, הוא נהג, כבר
סיימנו, הזמנו חשבון ואני גיהצתי עליו. ישבנו באוטו וצחקנו
והיא התקשרה (השרמוטה).
מרוב מבוכה ואי ידיעה מה לעשות עם עצמי (אולי גם כי שתתי גינס
אחת יותר מדי) התחלתי לעשות קולות של נשיקות ולהגיד דברים
מפגרים.
מסתבר שהיא (השרמוטה) שמעה אותי, מסתבר גם שיואב לקח את העניין
קשה. הוא אמר לה שיש ילדה מפגרת באוטו ושלא תשים לב, ואני פשוט
יצאתי החוצה, אין לי מושג על מה חשבתי, התחלתי ללכת, אין לי
מושג לאן, פשוט הלכתי. יואב בתגובה שעכשיו חשב שאנחנו שוב
צוחקים, נסע לכיוון השני והשאיר אותי לבד.
איך התעצבנתי! חשבתי שאני נמסה מהעצבים. המשכתי ללכת עם סיגריה
ביד שכל כך התחממה מהז'ננה שלי שהיא יכלה לעשות כוויה עם הצד
של הפילטר.
ואז הוא בא עם האוטו ונעצר לידי, המשכתי ללכת קצת ובאתי להיכנס
לאוטו כי תכננו ללכת אליי לשבת קצת במרפסת לאכול קצת ספגטי לא
מבושל. ואז כמו ילד מפגר הוא לחץ על הכפתור "רוסים" (זה כפתור
שנועל מיד אוטומטית את כל הדלתות באוטו, אם הוא עומד בשכונה לא
טובה עם חלונות פתוחים וצועק בקול רם רוסים ואז לוחץ על הכפתור
רוסים- עד שהם יגיעו האוטו יהיה מוגן לחולוטין והם לא יוכלו
לפוצץ אותך במכות...).
אז אני כמו מטומטמת עומדת נעולה מחוץ לאוטו!  
המשכתי ללכת, והוא נסע ככה לאט לידי והתנצל, והאגו שלי היה כל
כך שבור שהמשכתי ללכת, וכמו שאני הולכת הוא פשוט נוסע לידי
ואומר "נו יאללה כבר, בדיחה תיכנסי ניסע אלייך.." והמשכתי ללכת
הכי בעצבים הוא עם חלון פתוח ואני עוברת ברגל ליד הבית אבות
הגיריאטרי וצורחת עליו מזה קללות, הלכנו ככה איזה קילומטר עד
שכאבו לי הרגליים, הגעתי לצומת הראשי והתחלתי לעצור טרמפים,
הוא עמד ברמזור והסתכל עליי, ידעתי שעכשיו הוא באמת עצבני עלי
ואין ממש דרך יפה לצאת מהקטע המסריח, אז מה שאני יתקפל? הייתי
חייבת להמשיך במשחק רק כדי לא להרגיש שפוטה שלו עוד קצת. אחרי
10 דקות ככה עבר אוטו, הוא לא עצר לי- אפילו לא האט, יואב כל
הזמן התקשר אלי לפלאפון וצעק עלי שאין לו זין לזה שאני יכנס
כבר לאוטו ושהוא יסיע אותי הביתה ונגמור עם זה, למרות שהוא שנא
אותי באותו רגע הוא דאג לי שאני לא אסע לבד באיזה טרמפ עם איזה
אנס או מחבל. אמרתי לו "יפה תודה ולך להזדיין לא מעוניינת!",
הוא רק התעצבן יותר, הוא נעמד לידי עם האוטו, פתח את הדלת
והתחלנו להתווכח בצרחות, טוב נו, אני צרחתי והוא היה אדיש
ומונוטוני כמו שהוא יודע כשהוא עצבני ממש. בסוף הויכוח אמרתי
לו שאני עולה איתו רק אם הוא באמת מתנצל ולא כדי שהמצפון שלו
יהיה נקי, תוך כדי המשפט הזה הרגשתי חנק כזה בגרון, כמו
שמרגישים שעומדים לבכות ובקושי הצלחתי לדבר, הוא הבחין בזה
ואמר בעדינות שהוא לא עומד להתנצל על כל העניין. אמרתי תודה,
אני מעריכה את הנכונות והדאגה שלך אבל תיסע הביתה אני
אסתדר...
אחרי דקה הוא התקשר ואני כבר הייתי על סף של בכי ממש, כנראה
שהוא שם לב לזה כי הוא מכיר אותי כבר, למרות שכשעניתי אמרתי רק
"תיסע כבר" וניתקתי.
המשכתי ללכת. הוא התקשר שוב ואמר בעדינות "נו אין מכוניות
לטרמפ, בואי תתני לי להסיע אותך, בשבילי טוב לא בשבילך, אני
אשתוק כל הדרך." אמרתי טוב ושנינו נעצרנו, איך שנכנסתי לאוטו
התחלתי לבכות עם דמעות, והוא שתק כמו שהוא הבטיח. רציתי שהוא
ירגיש רע אבל כל הדרך חשבתי רק כמה אני אוהבת אותו ואיך עכשיו
לא נדבר איזה יומיים עד שאני אשבר ויתקשר לבקש סליחה, כמה קשים
יהיו היומיים האלה בשבילי, ואיך אני יוצאת מהאוטו כשנגיע לבית
שלי. ברמזורים הסתכלתי דרך החלון כדי שלא יראה אותי בוכה
בגללו. איך שהגענו לבית שלי היא התקשרה, ואמרה לו שהיא הולכת
לישון עכשיו ושהיא אוהבת אותו- הייתי מכניסה לה מכות עכשיו,
לזונה רק בגלל הקיטש הדוחה שלה שחוזר על עצמו ככה. אמרתי לו
תודה בלי להסתכל לו בעיניים ויצאתי מהאוטו.


שוב הפסדתי אותו להיא, ושוב הכל באשמתי.
והם אומרים שעל טעויות לא חוזרים פעמיים- הם טועים.

מוקדש לאימפולסיבים שלא חושבים פעמיים על כלום.