קו 19 דחוק בקולות של צחוק וכתמים של תכלת. אנשים מסתכלים באיך
שאנחנו ממלאות את המעבר בבעבוע. ששש... בנות, תירגעו. אל תהיו
תינוקות. האוטובוס מדרים בירידה לכיוון שדרות קק"ל, חוצה קו
אורכי בירושלים, ואני מדברת מתוך הרגל. אוף, היא הולכת להוריד
לי 5 נקודות בשאלה על הרפלקסים. מה פתאום, שירה כתבה ככה גם.
אז מה. מה עם פיאז'ה? תגידו שניה, החלטתם לגבי החתונה של חלי.
זה בבני ברק. נראה, בטח ניסע ביחד. והדיבור כמו הצחוק יגע כזה,
מין דיבור שחייבים לבצע, ולא מבינים למה. אבל אני לא שם. אני
עם השמש, שקצת מזייפת בחוץ, כי עדיין קריר, ועם המבט של
אנילביץ' שמתחנן שננמיך קצת את הווליום ועם הפג שלי.
כן.
הפג שהייתי משחררת מהמחלקה ולוקחת איתי לטיול ביום יפה כזה,
מעדיפה את הקלישות והרכות שלו, על כל החולצות התכולות ויודעות
הכל האלה.
(למה, הן החברות שלי?!
הן לא עשו כלום.
זאת בדיוק הבעיה).
הייתי יורדת איתו כאן בתחנה שבאמצע רחביה, בתי אבן כל כך
אחרים מהפרוזדורים בהם חי, ושוברת ימינה בפינה השניה. בחור
אדיב אחד בטח היה עוזר לי עם העגלה במדרגות. כמו עכשיו, שירדנו
והדיבור השתתק קצת, תיירות ברווזיות בתוך עצמנו, מחדשות מקום
טרי, בתול, בלב העיר שחיינו בה מאז ומעולם, ואולי כבוד כלשהו
לזה הוא מה שיוצר הפסקה.
אנילביץ' מסבירה שהיא יודעת שיש עלינו הרבה עומס לאחרונה, והיא
חשבה שנהנה לצאת לשם שינוי. מפליא אותה, אבל אף אחת, אף פעם,
עוד לא היתה במקום הזה. החיוך שלה, כרגיל, הססני. למה היא
מתנצלת? על מה? אין לנו, כרגיל, מושג. גן השושנים, היא אומרת,
הוא אחת הנקודות האהובות עליה, עוד מהימים שהיא עצמה היתה בת
19. או. היא בטח נפגשה פה עם בעלה. הרבה זמן בטח עבר מאז. אפשר
לראות, לטאת המשחק שעשויה מפנימיות של צמיגים, שרועה בתנוחת
שיזוף על הסלע שבכניסה, חדשה יותר ממנה. וגם היא משופשפת.
הלטאה היא מהימים שבהם אני בת 19. אני אראה אותה לפג שלי, כי
היא שוכבת עכשיו באור בדיוק כמו שרציתי אני, לפני חצי שעה, שם
בכיתה. אולי עד שהוא יגדל, ואמא תרשה לו לצאת, היא כבר לא תהיה
פה. או תקבל עיקום קל לצד ימין, עם שפשוף הצמיג כבר עכשיו היא
נוטה לזה. הירוק והסלעים, הספסלים האינטימיים שמקיפים אותה ואת
הצל, עושים איתה צדק.
התייגעות כנראה לא קשורה לעצם מה שעושים, זה ברור עכשיו שהיא
מצב נפשי. כי רק ככה אפשר לשחק בדשא, ולקפוץ ולצרוח כמו
טיפשות, כמו שלא צרחנו מאז הקייטנה של כיתה ו' ולשבת בצל
ולעסות אחת לשניה את הגב ולחייך לתינוקות מדושנים במיוחד
שהאמהות האמריקאיות המובטלות שלהם יצאו איתם לגן השושנים לתפוס
קצת שמש, רק ככה כל זה יכול גם להיות מייגע, באותה מידה שזה
מהנה. ליד התינוקות ההם הפג שלי מרגיש אפילו קטן יותר, כמעט
אשם במשהו לנוכח אנילביץ' שבכל זאת לא התאפקה מלבצע איתנו
דינמיקה קבוצתית קצרה בנושא "שחרור לחצים מבוקר", בישיבה על
הדשא המושקה-היטב. הפג לא הצליח להבין שמונים אחוז מהמילים,
אני דווקא נהניתי, כשעכשיו ההליכה היגעה חזרה מהגן לתחנה.
אנחנו ממש מאחורה עכשיו, אפילו אנילביץ' לפנינו. על תשומת ליבי
הנודדת נלחמות הרגל הנקועה של אלישבע ההולכת לצידי, היא קפצה
מקודם קפיצה אחת לא אופיינית לה ולא מבוקרת, קפיצה אחת יותר
מדי, ואלישבע עצמה שעוד מעלה גרה מחשבתית בקול על המבחן, ואני
מוותרת לה ומקשיבה רק כדי שלא תחשוב על הרגל, שבבירור מכאיבה,
כי אני בעד שחרור לחצים מבוקר הרי. שומר משועמם ויגע גם הוא עד
מאוד למראה, באחד ממגרשי החניה של אחד מהמלונות מנסה גם הוא
לתפוס נתח מתשומת הלב, שמעצמה רוצה לחזור להגות בפג שהשארתי
בגן כי לא יכלתי לסחוב אותו, ואז רצועת החזיה שלי שבתעלול נועז
ומעצבן מחליקה מתחת לכתף בדיוק ברגע זה. זה יותר מדי בשבילי
לחשוב על כל זה, ואני לא. אני רק מרימה את הרצועה, מכניסה שתי
אצבעות דרך הצווארון. פשוט כל כך. אבל לשומר זה לא כל כך מסתדר
עם הגיהוץ של חולצת התלבושת, והוא היחיד ששם לב. אני מסדרת את
הגביע במקום, מושכת אותו מעט למעלה והצידה, עד שאני בטוחה שנוח
לי. הוגה בינתיים בלטאת הצמיג, והאם היא תהיה טובה לפג שלי.
הוא מסתכל. עכשיו אני רואה את העפעוף, את הכיווץ של הגבות, הוא
חושב שהוא לא רואה טוב. לא. הוא בטוח שהוא לא רואה טוב. אני
מביטה ממנו והלאה, הוא בכלל לא שם בשבילי. רגע, אז מה כתבת לה
לגבי גידול ילדים אוטיסטיים בבית? אלישבע מקמטת את האף. הרגל
כואבת לה. מנסה להיזכר בתשובה המדויקת להפליא שלה. גם היא לא
שם בשבילי, אלה רק מילים שאני אומרת לה. כי באמת, זאת רק אני
והנטייה שלי, הנטייה כשאני מבצעת שוב את אותה תנועת משיכה
קטנה, בלתי נראית, שהופכת למעין מעיכה דרך חולצת התכלת המגוהצת
כל כך.
סתם, מעיכה.
נגיעה.
בלי לשים לב בכלל, כאילו.
העיניים שלו הולכות בזיגזג. קצת כמו אוטיסט. הוא לא מפענח.
שלי ממשיכות לרחף בכיוון השני לחלוטין.
ובריחוף יש משהו מן ההנאה, ומשהו מן האכזריות באיך שרואים משהו
ובכל מחיר, לא מצליחים להבין אותו.
אני והנטייה שלי, כשהיא מכריחה אותי לא לדייק. לשבור ימינה,
לעקם פינה, לנטות.
מתעלמת מהיושר של כולם, מההתנצלות של אנילביץ' (שוב!) שהולכת
במאסף, ולא ברור על מה, משביעות הרצון מוחלטת הזאת. נטייה,
אולי גם בה יש משהו מהעולם האוטיסטי.
חתום ונעול בתוך עצמו, נופל עוד לפני שנוצר.
ביום אביב יפה אשר כזה.
