ובליל התקדש חג ברחובה של עיר,
הייתי מהלך בין הבתים יחידי
אל מקום ההתכנסות, המפגש.

ושם עטופים בלבן
נצבו דבוקות דבובות
כאיש אחד.
ומעליהם מרעים:
"כל נידרי ואסרי....".
ואין הבדל, אין ההוא והזה.
והרעד אוחז,
וילד על אופניו ממהר ופוחז.
ופעם שניה והתמונה מתמזגת,
ופעם נוספת ועוד טיפת דמעה לים נמזגת.

אחר החזן
מכריז בפעם השלישית: "...יהון שרן"
וכמטה קסם האולם מתרוקן,
אך צליל התפילה עוד באוויר מתנגן.
ועד לנעילה ביום המחר,
יהיו שם רק המשוגעים לדבר.
כך נראה היום הקדוש אצלי בשכונה,
אך העיתונות לא תספר על כך דבר גם השנה.