בכל מקום שפוי על הגלובוס, אוטובוס הוא קופסה גדולה עם מנוע,
שבעזרתה מגיעים ממוצא כלשהו אל יעד כלשהו.
אבל לא כאן. נסיעה באוטובוס ברחובות ישראל היא חוויה מאתגרת,
מסוכנת ואפשר אפילו לומר, לפעמים מרגשת.
ישבתי על האוטובוס בדרך לרעננה. קו 29 נוסע מחוף הים של הרצליה
מערב, עד כפר-סבא, דרך הרצליה מרכז ורחוב אחוזה ברעננה - היעד
שלי.
התחנות לא רבות עד רעננה, אולי עשר או שתיים עשרה, וגם הזמן לא
ממושך, פחות או יותר עשרים דקות נסיעה.
עשרים הדקות הכי מאיימות שאדם יכול לתאר לעצמו, מהרגע שבו אתה
עולה לאוטובוס ועד הרגע שאתה יורד, פחד לאורך כל הדרך.
אני עולה, משלם, וניגש למושב הפנוי שהכי קרוב אלי בכדי להתיישב
ולהכניס את העודף לארנק. אני עושה הכול כמה שיותר מהר וברגע
שאני מסיים, אני לוקח את הדברים שלי והולך לשבת כמה רחוק שאפשר
מדלת הכניסה.
מאיזושהי סיבה לא מוסברת, יש מיתוס שאומר שהחלק האחורי של
האוטובוס הוא הבטוח ביותר, עובדה לא נכונה וחסרת כל יסוד. שהרי
ידוע שרבים מן המחבלים שעלו על אוטובוסים, הפעילו את המטען
בחלקו האחורי והצפוף יותר של האוטובוס.
אבל שם אני מתיישב בכל מקרה, אולי אפילו מתוך הרגל.
כשאתה יושב באוטובוס בישראל, לא משנה כמה אתה לחוץ כשאתה עולה
עליו, וכמה אתה ממהר להגיע אל יעדך, אתה תמיד עסוק בדבר אחד
ויחיד - לבחון כל יצור חי שעולה על האוטובוס. בין אם זו זקנה
עם שיער סיבה שנראית בת  מאה וחמש לפחות, ילד בן שמונה עם כלב,
אישה בהריון, עובד זר מלוכסן, או ישראלי עם חזות מזרחית, עור
כהה ושפם. אתה בטוח, אבל בטוח - שכולם מחבלים.
אני יושב, ונועץ מבטים באנשים סביבי, בוחן אותם אחד - אחד, ללא
יוצא דופן, כולם חשודים בעיניי. אולי האישה בהריון בכלל לא
בהריון, והיא נושאת עליה כמות גדולה של חומר נפץ מתחת לחולצה.
זו הרי הסוואה מושלמת... או הנער שיושב לידי, מה יש לו בתיק?
אולי מטען חבלה? התיק נראה כבד, זה הגיוני. הזקנה מקדימה, היא
בכלל נראית לי חשודה, יש לה פנים רזות, אבל היא לובשת סחבה
גדולה על הגוף שנראה גדול עד כדי חוסר פרופורציה יחסית לראש,
אולי יש לה שם TNT מתחת לסחבות. או ההוא ששומע דיסקמן שתי
שורות לפני, בתור אחד ששומע דיסקמן, הוא נראה מאד לא מרוכז
במוסיקה, כאילו הוא בוחן את האנשים סביבו, "מממ... איפה הכי
טוב להתפוצץ?"
אין לזה סוף, ככה זה שאתה על אוטובוס בישראל, פחד תמידי, כל
נסיעה היא מבצע צבאי. הרבה פעמים אתה מתחיל לחשוב על המוות,
מתחיל לחשוב איך יראה הפיצוץ, אם החלון לידך ישבר עליך ויעוור
אותך, אם תעוף דרכו החוצה ותשבור את המפרקת כשתפגע בכביש?
אני יושב על המושב שלי, מסתכל סביבי, ומרגיש את המוות באוויר,
גם אם הוא לא באמת שם, אני מתחיל להרגיש אותו, אני חושב על כל
האנשים שיושבים איתי, לכל אחד יש משפחה, חברים, מכרים. איזו
טרגדיה זו תהיה.
בעיתון יהיה כתוב על השער באותיות קידוש לבנה: "טרגדיה
בהרצליה", וקצת למטה יותר בד יהיה כתוב באותיות קצת פחות
גדולות: "אתמול בצהריים אירע פיצוץ על אוטובוס עמוס תלמידים
בהרצליה, החמאס נוטל אחריות, אהרון ברנע, עמ' 7".
כל העיר תדבר על זה, יזכירו את זה בגנים ובבתי הספר, ואפילו
יראו תמונות שלנו בטלוויזיה המקומית, אולי אם יהיה מזל, יראו
גם בערוץ 2.
כל בני המשפחות ישבו ויתאבלו עלינו, ופתאום נהפוך כולנו
לצדיקים גדולים, לא משנה עד כמה היינו אנשים רעים.
יום אחד ייקחו את האוטובוס שלנו לאיזו הפגנה בירושלים בתור
מחאה על הטרור, ואם יהיה מזל, אולי אפילו יטיסו אותו לאיזה
דיון פוליטי או משפטי חשוב בחו"ל.
והקרובים שלו, יחזיקו תמונות שלנו, ידליקו נרות נשמה, והדמעות
שלהם יכבו אותם בסוף.
מעניין איך אני אמות. אולי ייתקע לי מסמר באחד החדרים בלב.
אולי אני אזרק מההדף אל השמשה האחורית ועוצמת הפגיעה אני אתפרק
לחתיכות. אולי אני אשרף ואפילו לא יישאר ממני זכר קטן.
וכולם ישבו בבית שלי ויבכו. ושר הביטחון ימסור את תנחומיו
למשפחות הקורבנות, אבל זה לא יעזור בכלום. אנשים יבואו לבקר
ויגידו כמה הם מצטערים, וכמה זה טרגי, אבל זה לא יעזור בכלום.
ויגיעו כל חודש פיצויים, אבל זה לא יעזור בכלום.
וכל שנה יעלו אל הקבר שלי, ויגידו קדיש, למרות שאני בכלל רציתי
תמיד שכשאמות יקברו אותי בקבורה אזרחית באחד מהקיבוצים האלו...
בלי טקס דתי.
ואני לא אזכה להקים משפחה, לגדל ילדים, לטייל במזרח או
באמריקה, לצחוק, לבכות, להתרגש, להרגיש, לאהוב.
אני רק אמות.
האוטובוס עוצר. תחנת "רעננה מרכז גולן", אני יורד. שלם ובריא.

אני מתחיל לחצות את הכביש ונדרס על-ידי משאית זבל.