[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עופר סקר
/
מפגש

באותו לילה קמתי מהמיטה מודאג. התעוררתי באמצע הלילה עם כאבי
ראש איומים, מודאג ממה שיקרה עם רונן.
 אומרים שזה תמיד ככה, שיש לתאומים זהים כאבי הזדהות כאלה,
אבל זה היה הרבה יותר ממה שיכולתי לשאת. הכנתי לעצמי מרק
מקוביה, מיד לאחר ששילשלתי דרך גרוני את כדור האקמול. זה לא
יקרה, הוא לא ימות בן עשרים ושבע.
 הפעם הראשונה שראיתי אותו, היתה דרך ההשתקפות של החלון. זה
היה כשהרמתי את הראש מסיר המרק, והוא עמד מאחורי. התגובה
הראשונית היתה מעין בהלה קלה, מלווה בקפיצה קטנה - אבל ההיגיון
דרש שהתגובה הבאה תהיה להסתובב לכיוונו. ועל כן, הסתובבתי.
 בתחילה לא הבנתי מי הוא. הוא היה גבוה מאוד, נראה בהחלט כמי
שיכול לשדוד עכשיו את הבית, מבלי שיצפה לכל סוג של התנגדות
מצפלון כמוני. קיוויתי רק שהוא לא איזה ונדליסט מטורף, שבא הנה
כדי להשחית ו - חס וחלילה - לפגוע בי במכוון. רגע אחד, חשבתי
לי, אבל זה לא יכול להיות! כל דלתות הבית סגורות, נעלתי אותן
כשהלכתי לישון! לא שמעתי שום צליל חריג שיכול לרמוז על פריצת
הדלתות! לא יכול היה להיות שהפריצה התרחשה כשישנתי, אני מתעורר
בקלות למשמע כל צליל חריג. ועוד משהו קטן הפריע לי...
 ככל שהסתכלתי עליו טוב יותר, הרגשתי שאני מכיר אותו ממקום
כלשהו. זה לא שממש ראיתי אותו מתישהו, אלא שפרצופו היה מוכר לי
מאוד.  
 השתיקה המשונה המלווה במבטים הדדיים נשברה לפתע, כשאמר
"שלום".
 הקול הזה, למרות שהיה אז, בפעם האחרונה שפגשתי אותו, גבוה
בהרבה, לא השאיר הרבה מקום לבלבול. קשה לזהות בנאדם שראית בפעם
האחרונה כשהיית בכיתה ב', במיוחד אם גם הוא היה אז בכיתה ב',
אבל זה היה כל-כך ברור שזה הוא!
 לא נותר לי אלא לומר "שלום גם לך, בן גדות". הוא חייך, מבין
שזיהיתי אותו, רומז לי שניחשתי נכון.
 "זיהית אותי", אמר בן, "טוב לראות אותך".
 "גם אותך. מה אתה עושה פה?"
 "קפצתי לבקר".
 בשום אופן לא ניתן היה לקבל את התשובה הזאת. החלטתי לעזוב את
כל הפרטים המרמזים כי אין זה סתם ביקור ידידותי - העובדה
שעכשיו אמצע הלילה, שהאיש פורץ על פי כל הראיות, ובטח העובדה
שלא ראיתי את האיש מאז כיתה ב' - ולציין בפניו מיד את הטיעון
המנצח לכך שהוא משקר- "אבל אתה מת!"
 הוא החל מגחך, ומתחת לחיוכו יכולתי לחוש אותו ממלמל את
המילים "או-הו, מדברים על אירוניה".
 "למה אירוניה? מה אירוני" שאלתי אותו.
 הוא התיישב לשולחן שבמטבח, התרווח, חייך, ולבסוף אמר "כי מי
שמת פה זה אתה".
 אחרי הבהלה הרגעית הראשונה, התחלתי להסביר את עצמי.
 "אבל זה לא יכול להיות! אני זוכר את היום ההוא, שהמורה באה
וסיפרה לנו שהלכת לעולמך, בתאונה בכביש ראשי, ושזה עצוב, ושאתה
רק בן שבע! ואחרי זה, כל השכונה הלכה לבית הקברות בחולון,
וקברנו אותך, ואמא שלך בכתה, ואני ורונן צחקנו מהמבוכה, ואחרי
זה אמא שלנו צעקה עלינו. זה היה יום עצוב".
 הוא הביט בי כאילו נתלשתי משומקום. "כל זה נכון מאוד", אמר,
"אלא שהמת הוא לא אני, אלא אתה. אני לעולם לא אשכח איך שאחיך
התאום הזהה, רונן קוראים לו? איך שהוא בכה כל היום, ושהמורה
אמרה שהוא עצוב, כי הוא מרגיש כאילו חלק ממנו מת, ושבעצם בכל
אחד מאיתנו משהו מת באותו היום. אחרי זה כולנו הלכנו להלוויה.
אני זוכר גם שהמורה הסבירה את הדבר הנורא הזה, שקוברים בנאדם
באדמה, ושאז גם אם הוא רוצה הוא כבר לא יכול לזוז, כי האדמה
מכסה אותו מכל כיוון. ואני כל הזמן"...
 הוא המשיך בדבריו, בעוד שאני התחלתי להרהר בכל המקרה. זה הרי
ברור! הפחד שלי מכל מה שקורה עכשיו לרונן, והמחשבה על כך
שתאומים זהים עלולים לחטוף מחלות דומות, מעוררת בי את הסיוט
הזה של עכשיו. גם הדמות הזו של בן התעוררה בי מכל מיני פינות
חשוכות של המוח, ואפילו אני לא מסוגל להסביר את משמעות ההופעה
שלו בהזיה המשונה הזאת.
 "אתה חלום", קטעתי אותו. "אתה בסך הכל אמור לייצג את המחלה
של אח שלי או משהו כזה".
 "איזה מחלה?" שאל, כאילו השלים איזה חלק נוסף בפאזל.
 "אחי התאום רונן שוכב כבר ארבעה ימים בתל-השומר, יש לו דלקת
קרום-המוח".
 הוא ציחקק. "נו, באמת. אתה שוב מבלבל! לי יש דלקת קרום-המוח,
ואני יושב שם בתל-השומר כבר ארבעה..." הוא נעצר, ואז תיקן את
עצמו - "חמישה ימים".
 רגע אחד, חשבתי, עכשיו זה ברור שאני צודק והוא טועה. אם הוא
באמת בתל-השומר, איך הוא יכול להיות כאן? אמרתי "נו, אתה רואה?
אם אתה שם, אז איך..."
 "לפעמים," קטע אותי שוב, "כשאני שוכב בבית החולים, אני נזכר
שוב במה שהמורה אמרה באותו היום, על זה שצריך להתייחס למוות
כמו לשינה ארוכה, ולקבר כמו למיטה גדולה".
 "די", אמרתי, "כל העניין הזה כבר לא משעשע בכלל! אני לא מת,
ואתה לא בתל השומר! זה לא יכול להיות!".
 "זאת עובדה" ענה לי בפשטות, ואז שתק.
 שתקתי גם אני כמה שניות.
 עד שלבסוף "רגע אחד. אם אני מת, ואתה מאושפז, אז איפה
אחי?".
 הוא הרכין את ראשו. "סיפור עצוב", לחש, "נעלם ביום השנה
העשרים למותך".
 "למותך שלך, אתה מתכוון".
 "קרא לזה איך שתרצה, לא נתעסק בזוטות. כל המשפחה מחפשת אחריו
עכשיו".
 הצצתי בשעון, והסתכלתי על התאריך. הבנתי למה הוא מתכוון.
היום יום העשרים למותו של בן גדות. זה התאריך, עכשיו אחי אמור
להיעלם. היום, הבוקר אולי. אולי זאת נבואה? עדיף היה לא לחשוב
על כל המשמעויות הנסתרות.
 "מחפשים אחריו?" התחלתי לשתף פעולה, אולי הגישה הזאת תועיל
לי יותר.
 "מחפשים אחריך".
 "מה?" שאלתי, "לא אמרת שמחפשים אחרי אחי, רונן?".
 "רגע אחד", אמר, "אתה אינך רונן? אתה אחיו?".
 לא הבנתי אותו יותר בכלל. הרי רגע לפני זה הוא דיבר איתי
עלי, ולפתע הוא חושב שאני אחי. "אני  התאום הזהה של רונן.
כנראה בלבלת בינינו בגלל המראה שלנו".
 "אני מצטער", אמר, "טעיתי בכתובת. סליחה". הוא עמד לעזוב, אך
לפתע נזכר בדבר אחרון. "אה, ו- משתתף בצערך".
 "על מה?"
 "מה, לא שמעת? בן גדות, חברכם לכיתה, הוא מת אתמול".
 "היום", תיקנתי אותו, בשעה שעצמתי את עיני. ידעתי שכשאפתח
אותן הוא כבר לא יהיה שם.
 האקמול באמת הועיל, ואחר-כך באמת היה הרבה יותר קל להירדם.
כנראה שאלה באמת סתם כאבי הזדהות הרהר ראשי, בשעה שאני משתדל
להתמתח במיטה.
 אלא שבשינה הגדולה שלי, במיטה הגדולה שלי, אי אפשר להתמתח.
אי אפשר להזיז שום איבר. המורה שלי בבית-הספר הסבירה פעם שזה
בגלל האדמה שמכסה אותך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני רוצה
עוד!!!




(אחד שרוצה עוד)


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/10/00 3:24
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עופר סקר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה