גשם עכשיו,
עננים למעלה בשמיים,
ואני תחתיהם, למטה על האדמה.
טיפה קטנטנה, נפרדת.
אני נוזל במורד ההר, זה דורש אומץ,
אני מצטרף לחברים לדרך, זה דורש שיתוף,
אני לא בחרתי את הזרם שלי, זה דורש הבנה,
אנחנו הולכים ביחד כפלג, זה דורש אהבה.
מצאתי אותם עכשיו,
שארים של נחישות,
אני חולק את היופי הזה, ומתפעל,
צף בעזרתם, שט דרך נהר הייאוש.
הנהר ארוך כמו דרכי,
הוא מסתיים רק בים, כך גם אני,
המים השקופים שלו הם הריקנות,
כך אני יכול לשקף בהם כל שם.
אני גבר שלם, זה חצי אדם,
במפגשי הנחלים אני מוצא את אלוהים,
אם הר בדרך יפצל את הנהר, אל דאגה,
המים המעורבים יפגשו שוב בים, זה כל מה שהם.
אני ממשיך קדימה, מנסה לראות את השמיים,
השמש גבוהה בשמיים מסנוורת,
ובעיניי כל-כך הרבה צבעים משתקפים במים מעליי,
ובלילה כל כך חשוך שזו לא התחתית שאיני יכול לראות.
האם אבחר ביום
האם אבחר בלילה
האם אצטרף לחיה ואהיה לרגע חופשי,
האם אפגוש בנהר האדמה,
ואהיה לחלק מהעולם, מהשמיים, חלק מאלוהים,
לעולם לא זורם עוד,
לעולם לא מחוץ לים.
כשיגיע הזמן,
הארץ תרחב,
אני אודה לשמש,
כי בעומקיו האוקיינוס קר ואפל,
אז השמש מראה לי את הדרך בחזרה לשמיים,
גשם עכשיו.
במקור כתבתי את זו באנגלית,
אבל השם שרציתי הוא זה
לכן תרגמתי אותה. |