ריק. חלל. זה אני כאן.
מדבר אל עצמי.
שיחות בין תודעה מודעת לרגשות מודחקים.
ואין לדבר סוף.

דפנות הריק בו אני חש את עצמי אינן שחורות דווקא, אלא לבנות.
הייתי רוצה לחשוב שזה סימן אופיטמי, אבל לא ממש.
כל מחשבה שעוברת בי מובילה אותי לאחרת והאחרונה חוזרת
לראשונה.

ולמרות זאת אני חש שאני מתקדם.

הריק הזה מתעתע בי. אולי הוא מפחד ממני, אני חושב לעצמי.
ומיד שולל זאת בטענה שאין לו ממש סיבה.
הוא לא עושה רושם שהוא מפחד ממשהו או שבכלל יש לו תודעה. או
לה.

ואני מבין לאט, אבל מבין לבסוף, שזו הנשמה שלי.
הגוף שלי כלוא בתוך הנשמה שלו.

והתודעה שלי מתנקזת למרכז החלל הלבן הזה.
בין אוזני.

ההבנה הזו מפתיעה אותי ואני נרתע בשנית.
הנשמה גדולה ממני.
אני לא יכול לנצח אותה.
היא מדווחת לי שהיא לא נושמת.

אינני חש צורך לחשוב בקול.
למחשבות שלי יש הד בתוך החלל הזה גם בלי שאפצה את פי.

ואלוהים לרגע מביט לא מביט. זה רק היא ואני. והוא. ואבא.

חיי מוקרנים על אחת הדפנות.
ועוד ריבוע.
ועוד מקרה.
ושוב אני מתבונן בעצמי. ושוב היא מראה לי אותי.
והיא איננה מדברת אלי.
רק מתבוננת בי, ממתינה שאבין.
ממתינה שאנחש את שהיא רוצה לומר לי.

ואולי אין לה מה לומר.

חלון. לפחות תני לי חלון.
לראות את השמיים לרגע. לחוש רוח. תני לי. תני לי!

היא מאשימה אותי, אני מרגיש.
הייתי ילד רע. כתמים שחורים סורקים סביבי כמו גחליליות שאורן
איננו זהוב.
הן מפיצות עונש. וכואב לי.
אינני צועק. כאבים עזים תוקפים אותי.
בטני מאיימת לבקוע, וליבי.... מאיט... מאיט...
ואני לא נושם. לרגע.
היא נותנת לי לחוש איך זה ייראה.
איך ארגיש.
ואני מפסיק להרגיש.
אבל ממש לדעת. להבין.

טרם סוגר אני את עיני התודעה באופן סופי, משב רוח חולף על
עורפי ואני קם, משתעל. כורע ברך.
- "א נ י   מ צ ט ע ר !"

היא לא עושה סימן של מבינה. לא עושה סימן של סולחת.

מעשים אינם קלף מיקוח או הבטחה שניתן לקנות בהם את חירותיך.
מעשים הם בסה"כ תוצאה. תוצאה שלי. תוצאה של מחשבותי.

אני מנסה להטיח את ראשי כנגד אחת הדפנות ומהר מגלה שאין
גבולות.
אין גבולות לריק האיום הזה. הלובן הזה גורם לי לסחרחורת.

אני מוציא סכין ומראה לה.
מוציא סכין וחותך. בבשר החי. טיפות אדומות מלכלכות את דפנותיה
של נשמתי.
והיא לא נותנת לזה להפריע לה. היא מנקה אותן. אני חותך, והיא
סוגרת.
אני קורע, והיא משיבה. וגופי הופך בן אלמוות בתודעתי שלי עצמי.
זה אני.

אבי מופיע לרגע לשמאלי. שב, הוא מסמן לי בעיניו.
אני יושב על שרפרף ולא עוצר לשאול מאיפה הוא הגיע, כי גם אבא
יושב עליו.
ואם אבא פה, או שאני מת, או שאני חולם.

או, שגופי כלוא, בתוך נשמתי שלי.