פגוש אותי ליד עץ האלון הגדול בחורשה, ליד הגבעה.

זה מה שאמר הפתק, הפתק שהשארת לי. ואני כמובן הלכתי. הייתי
מורגל למשחקיך. המשחקים הללו נתנו לך תחושה של שליטה, בעולם,
ובי. ולי , לי לא איכפת אני רק רוצה להיות איתך. השעה הייתה
שעת ערב כאשר הגעתי לעץ, ואין באיזור נפש חיה. ואז ראיתיך,
יוצא מאחורי הגבעה, רונן שלי, אהובי. היית לבוש בשחור, כרגיל.
שיעריך השחור הארוך התנפנף מעט ברוח. עיניך הכחולות חדרו
לתוכי, כרגיל, באותו מבט מבין ויודע. גופך השרירי, אך הרזה
נגלה לפני, ולא יכלתי לעמוד בכך. רצתי לזרועותיך, ואתה חיבקת
אותי, ולחשת באוזני "יואל שלי, התגעגתי אליך." ולשונך נגעה
באוזני. צמרמורת עברה בגופי, צמרמורת של הנאה.
וכך נשארנו כל אותו ערב מחובקים, שוכבים תחת עץ האלון,
מאושרים. והלילה הגיע, ועדיין נשארנו, במקום שקט זה, בו איש לא
יאסור עלינו לעשות כאוות נפשנו.

אני יושב על המיטה, ומתרפק באותו זכרון. זכרון הלילה האחרון
תחת עץ האלון. הלילה לפני שאתה הלכת והשארת אותי פה לבד. למה
היית חייב לעשות את זה? למה היית חייב ללכת? כל כך דאגת תמיד
לכולם, למה לא דאגת לי? ואני יושב פה בוכה. לא! אני לא אתן
לדמעות להמשיך לזלוג! אני אהיה חזק, כמו שאני יודע שאתה היית
אם המצב היה הפוך! לבנון לקחה קורבן נוסף.

מאותו יום, ובמהלך השנתיים שלאחר מכן, לא בכיתי, לא נתתי לעצמי
להיכנע. אך אז בפעם השניה שאיבדתי, כבר לא יכלתי להחזיק יותר.
הייתה זו רינת, אותה נערה מופלאה. היא זו שלקחה אותי מהדכאון
שאחז בי. היא זו שנתנה לי את אהבתה ללא כל תנאי. היא הייתה
הראשונה שלי. רינת הייתה ללא כל ספק מלאך, אך לא המלאך הרגיל,
היא הייתה מלאך אפל. שני צדדים היו לה. הצד שהראתה לי היה טוב
צרוף, תמיד הייתה שם לנחם אותי, ותמיד ידעה מה להגיד. היא לא
פגעה באנשים, היא לא אכלה בשר, היא שמרה על כושר. אבל באותו
יום שני גורלי, גיליתי את הצד השני. רינת באה אלי  הביתה (כבר
גרתי לבד). היא נכנסה עם המפתח שהיה לה. "רינת? זאת את?" שאלתי
מחדר המחשב. "כן" היה כל שהיא ענתה, לפני שהיא נכנסה לחדר
המחשב התיישבה על רגלי. באותו רגע ראיתי אותה, והמחזה היה
מהמם. עמד לי. היא ניצלה עובדה זאת, והחלה לנוע קלות, לגרום לי
לאי נוחות נעימה. "אני צריכה לדבר איתך על משהו" היא אמרה. "זה
לא יכול לחכות?" שאלתי. "אוקיי, איך שאתה רוצה..."
היא ירדה על בירכיה, ופתחה את כפתור המכנס שלי, וגם את הרוכסן,
והתיישבה עלי שוב. אני פתחתי את חולצתה, והורדתי את החזיה שלה
ברגע. חפנתי את שדיה הרכים, המלאים. היא הייתה לבושה במכנס
קצר, שאותו הורדתי ברגע. את התחתונים השארנו בנתיים. היא
הובילה אותה לחדר השינה, ושם הפילה אותי על המיטה. היא הורידה
את תחתוני, וגם את שלה, ועלתה עלי. התחושה הייתה נפלאה, וכאשר
הרגשתי אותה מתקרבת, החלתי להניע את אגני, כך שהיא תהנה אף
יותר, והיא אכן נהנתה. היא המשיכה לנוע, עד אשר גם אני הגעתי
לסיפוקי, ואז נפלה על חזי. כך, שנינו מתנשפים, היא לחשה
באוזני: "אני עדיין צריכה לדבר איתך." היא החלה מתלבשת.
"טוב, אין דרך ממש קלה להגיד את זה, אבל אני צריכה. מצאתי
מישהו אחר. אני עוזבת אותך. אין לנו על מה לדבר. אל תנסה לשכנע
אותי, ולהתראות" היא אמרה, ורצה החוצה. וכך היא יצאה מחיי.
רינת אהבתי השניה.

שלושה ימים שלא יכלתי לקום מהמיטה. התקשרו מהעבודה, לברר למה
אני לא שם, אבל לא היה לי כוח לענות לטלפון. כאשר קמתי לבסוף,
החלטתי שהגיע הזמן לתקופה חדשה בחיי. לא ידעתי בדיוק מה אני
אשנה, אבל החלטתי לא לתת לעצמי להיפגע כך שוב.
וכך באו והלכו אורן, מוטי, רמי (שניהם), איתי ולב. באותה צורה
גם אלה, אורנה, עינת, ריטה ומיטל באו והלכו. את כולם אימצתי
אלי, אמרתי להם את שרצו לשמוע, וכאשר לא הפקתי מהם הנאה,
הלכתי.
אחרי שנתיים של יציאות מסוג זה, הגיעה איריס. איריס הייתה
שונה, היא לא נתנה לקשר בינינו לנבול, ובכל פעם מצאה לי ריגוש
חדש. וכך המשכנו במשך שנה, שבה נכנסו ויצאו גם עופר ומירי לקשר
בינינו. לעיתים חשבתי לעזוב את איריס, אך לא יכלתי, הייתי תלוי
בה. ואיריס, מה מצאה איריס בקשר הזה? אינני יודע, ולעולם לא
אדע. וכך החלטנו איריס ואני להתחתן.

איתן היה אדם מסובך. בעיות במשפחה היו עניין פעוט לעומת מה
שהוא עבר. אונס בילדות, התעללות על ידי חברים לכתה, אב מכה.
איתן לא היה אדם נחמד. איתן רצה ואיתן לקח. איתן רצה טלוויזיה,
ולכן החליט לפרוץ לבית ולקחת אחת. כאשר הוא נכנס לבית, לאחר
שפרץ את המנעול, עבודה של מה בכך לאדם מנוסה כמותו, הוא ראה
טלוויזיה. טלוויזיה קטנה למדי. אבל הבית נראה מרוהט טוב מדי.
"בטח יש טלוויזיה גדולה יותר בקומה השניה" אמר איתן לעצמו. הוא
עלה.

ובעודנו בזמן מימוש אהבתינו, בליל הכלולות שלנו, אני מרגיש את
איריס, שעד לפני שניה דהרה עלי, קופאת במקומה, ודם חם משפריץ
עלי. קמתי בקפיצה, וראיתי אותו. זה היה איתן, אף שלא ידעתי
זאת, והוא החזיק סכין אשר בעזרתה הוא שיסף את גרונה של אהובתי.
הוא קירב את הסכין לצווארי, והכריח אותי לרדת לו. ואני עשיתי
זאת.

וכך איבדתי את אהבתי השלישית. בלעדיה, חיי היו ריקים, וסיימתי
אותם מהר. מאותו יום אני הולך לבית של כל מי שרוצה, ועושה כל
שהוא או היא רוצים. לא איכפת לי. אני שם בשביל אחרים, כי אני
כבר מת, לגמרי, מבפנים.