זה שוב פעם קורה לך.
יש לו חברה, ואת בכלל לך לא שמת לב שאת מאוהבת בו עד מעל הראש.
ככה זה, כשהוא מאוהב בך את דוחה אותו וכשאת מאוהבת בו הוא מוצא
לו מישהי אחרת.
ואולי זו רק קנאה, מאיפה לי? אבל מה שבטוח, זה כואב. שורף את
הלב כמו אש גהנום, צורב את הנשמה, והסממנים היחידים של זה זה
רק כמה טיפות של נוזל מלוח, לנסות לכבות את השרפה.
הנה אני יושבת לי, עם וודקה ונובלס בתור הארון שלי, כותבת
ובוכה, בוכה וכותבת, לוגמת מהמשקה המר ומדליקה עוד סיגריה, כמו
בימים הטובים של אז.
מיוחדת הם אומרים, יפה, עדינה, מדהימה. אז איך זה שאף אחד לא
נגע בי כבר חודשיים? איך זה, תסבירו לי, שאף אחד לא אוהב אותי?
לא כמו שאתם אוהבים, כמו שאני רוצה.
אפילו החתול כבר לא נחשב מבחינתי. אולי הוא עדיין מגרגר בחיקי
בבוקר, אבל מאז שנשך אותי אין לי כבר במי לבטוח.
העיניים נפוחות, הפנים עייפות, עצובות וזקנות, חשוך פה בארון
שלי, חשוך וקר, זה מה שעושה אותו כל כך מזמין, כאילו קורא לי:
"בואי ילדתי, בחיקי תמיד יהיה לך מקום."
וזה מוזר איך זה שבסוף תמיד אני נשארתי לבד, איך זה שלהם תמיד
יש חברות. יפות יותר, מוצלחות יותר. אני תמיד אהיה הזאתי שנראת
טוב ושטובה במיטה, ושחוץ מזה היא לא כל כך מציאה גדולה.
ואיך זה, איך זה תסבירו לי.
נשארתי בודדה פה בין כולם ואפילו הדובי מחבק בובה אחרת.
עוד סיגריה ועוד שלוק ועוד 3 דמעות ועוד כמה מילים על הדף. "לא
נורא, לא נורא. הרי במילא הכל נגמר עוד 14 שנה. זה לא כל כך
הרבה, בסופו של דבר."
לפתע נזכרת ברגעים האלו שידעתי בליבי שכבר לא אהיה לבד כי יש
מישהו שאוהב אותי באמת. אבל מה זה שווה אם אני לא אוהבת? שילה
אחת אמרה פעם שזה לא משנה מי אוהב אותך רק איך הוא אוהב, ואני
תמיד חייתי על פי התיאוריה הזאת, ואז פתחתי את העיניים וראיתי
שזה לא נכון אבל... אבל אולי אני צריכה להתפשר...
אני לא יודעת כלום יותר, בחיי. לא יודעת לקרוא, או לכתוב או
לדבר. אינני זוכרת מי זה היה, אבל מישהו אמר פעם שמי שיודע
שהוא איננו יודע כלום, יודע הכי הרבה.
אבל אני מרגישה כל כך ריקה מתוכן. כמו דף חלק שקומט ונזרק
לרחוב, לאיזו שלולית בוץ.
ולפעמים אני שלולית הבוץ הזאתי, כולם דורכים עליה או עוברים
מעליה כי היא מגעילה ומסריחה ומלכלכת.
נגמרה הוודקה ונגמרו הסיגריות, העיפרון דורש חידוד ואני חושבת
שאלך להכין קפה עכשיו.