איש אחד שקוראים לו פרנקל, הולך ביום קיץ מהביל ברחובות תל
אביב הסואנים ומחייך לעצמו. אף אחד לא יודע שהוא מסתיר סוד
גדול מאחורי חיוכו-  שהוא אדם מאושר.
ואנשים עוברים על פניו בהיסח הדעת, לא מעיפים אפילו מבט אחד
לעברו של האיש הרגיל למראה. ואף אחד לא מעלה על הדעת שבדיוק
עכשיו חלף על פניו של איש אחד, מאושר.
והאושר של פרנקל הוא לא אושר רגיל. הוא לא קרה לו בגלל שזכה
בפיס או מצא את אהבת חייו או קיבל העלאה במשרה. פרנקל הוא אדם
מאושר בגלל שהוא אוהב כל כך.
הוא אוהב את הכל: את האנשים ואת בעלי החיים, את האדמה, את הים
ואת הרקיע שמעליו. הוא אוהב כשחם לו ואוהב שקר לו. הוא אוהב את
החזקים ואת החלשים. הוא אוהב את מי שהוא מכיר וגם את מי שלעולם
לא יפגוש. וגם אוהב את מי שלא אוהב אותו.
וזו לא אהבה סכרינית כזו, מלאת פתוס או אידיאלים גבוהים. זו גם
לא אהבה שבאה מתוך רצון לרצות או פחד מלא-לאהוב. זאת לא אהבה
שמצפה לתמורה או להכרה. הוא פשוט אוהב. והוא מבין.
אבל הוא לא יודע איך להסביר את זה לאף אחד והוא לא יודע איך
לעזור לאחרים כדי שגם הם יבינו.

ואפילו כך,
אפילו שאף אחד בכלל לא יודע שפרנקל הוא אדם מאושר,
אפילו כך -
העובדה שהוא כאן הופכת את החיים בעיר הזאת ליותר נסבלים.