כשאני אוכלת את הרגשות שלי,
בצורת קרטון גלידת וניל,
טובעת בסירופ שוקולד
של הרשי,
אני מחביאה, אותי.
אני מנסה להתפוצץ.
מזגתי את השוקולד בצורות עליה,
אחר כך תהיתי אם הבחילה אמיתית,
או שאני פשוט מנסה בלי מודע להבריא
שקלתי אם ללכת להביא עוד גלידה,
והתת מודע הבריא שלי אמר לי להתקשר אליך,
אז התקשרתי,
אתה לא שומע שמשהו לא בסדר .
ואני לא רוצה להגיד, מתביישת אולי.
כואב לי כל כך ואני לא יודעת למה, כבר שנים
ואני מרגישה שעשיתי טעות
נכנסתי איתך למערכת יחסים בלי לחשוב על הצד שלך
הצד שלא יוכל להתמודד עם זה,
ועם הצד שלי שחי בשקט מופתי
בפינת החדר, מכורבל בעצמו
עוטה הבעה מחויכת כדי לא לבכות,
כשאתה שם זה קורה פחות.
אז עכשיו אתה שם
ואני כאן
ואני לבד, מלאה בגלידת וניל
מלקקת שוקולד מהשפתיים
רוצה לרוץ להקיא את הכל
להתנקות ולהתחיל מחדש.
ואז לבכות,
ולישון.
לבד.

התקשרת,
התפרצתי, בכיתי
בלי צעקות כאב
רק בכי שקט,
מדברת בטלפון
שופכת את עצמי עליך
ללא שום התחשבות
אני אוהבת אותך יותר מהכל
הכי הרבה שיש לי
אני מרגישה שאני לא נותנת מספיק
ואני לא יודעת מה עוד אני יכולה לתת
אז בכיתי לטלפון,
אתה בצד השני,
מקשיב לי עכשיו,
זה עשה את כל ההבדל,
שנים שלא היה שם אף אחד להקשיב
שנים שלא היה אף אחד בצד השני של הטלפון
לפחות לא אחד שיכולתי לדבר אליו
או שרצה להקשיב, באמת,
אמרת שאתה רוצה לבוא,
להיות לידי,
אמרתי שאני רוצה החוצה,
שאני חייבת לצאת מהבית הזה,
באת אלי,
ויצאנו
נסענו באוטו לדירה הריקה של אבי
וישבנו שם שנינו לבד עם בירה
ואני מעשנת סיגריות בשרשרת,
והפעם לא אמרת כלום,
ונישקת אותי
אחת מאותן נשיקות מקסימות שלך,
וחייכת אלי,
ושכבנו,
ואני כל כך אוהבת אותך
ולעולם אני לא אדע להראות לך כמה
אני לא בטוחה שאפשר,
וכשנגמרו הדמעות
הלכנו לישון,
ביחד.
תודה.