נסיכה שהיא מעל לכולנו, עומדת לה שם למעלה. מסתכלת עלינו
ובוכה. מרחפת מעלינו, זועקת בקולות שלא נשמע, מתאבלת.
וכל שאנחנו יכולים לעשות הוא להביט בפניה היפות וללמוד. היא לא
תיגע בשמיים כי הם כבר לא טהורים. עפר של ילדים שלא חזרו לביתם
מתפזר לו בין הפרחים. מזהם את סביבת החיים לא חיים והיא -
בורחת.
היא בורחת מאיתנו כי הפחדנו אותה. הרסנו כמו שאנחנו יודעים
להרוס. היא לא חלק מאיתנו יותר - הבובה לא תיתן שישחקו בה עוד.

את החוטים היא קרעה לעצמה, השתחררה אל האופק, למקום שממנו לא
תחזור. מתמוגגת לה אל עולמות אחרים, וכל שנותר לנו הוא זכר
עלוב של תווי פניה, שעל נייר לא אומרים הרבה.
דמעה שנטפה שחררה חלק מאיתנו, שעף לו יחד איתה למקום לא נודע.

איך הפרחנו נסיכה...
(איך הברחנו נסיכה)...