לפעמים אני קורא ובוכה,
אולי על עצמי ?
לפעמים קורא, נזכר,
חי מחדש את כאבי אני.
הרגע סיימתי קריאת שיר
והדמעות בעיני טרם יבשו.
חשבתי זו את שכתבת...
קראתי עוד משירייך,
בחפשי סימנים, סיגנון ידך,
אך אין סימן וודאי, אלא רק
תחוששת עמימות לא נוחה,
שגרמה לי לכתוב מילים,
מילים שאינן יוצרות שיר.
אין פה אפילו חרוז למיצער.
כתבתי את מה שהמוח הכתיב,
והלב עודו כמה להסבר.
הזעקה נותרה חנוקה בתוכי.
אני כל כך שקט וכל כך סוער,
מסיים את דברי בקול דממה דקה.
אך לא אמרתי את הכל...