אני הולכת מכאן.
אני אורזת את הכל,
ועפה על מטוס גדול עם זכרונות קטנים.
לוקחת את הכל איתי, ומשחררת ברגע הראשון שאוכל.
כשאנחת, אבנה לי בית בשדה, על ההר.
ויהיו לי פרות, ודוב נמלים. אחר כך יהיה לי גם קיפוד, ואריה
שאוהב תותים.
את הרגש אליך אני אשחרר איפה שהוא מעל הים,
כדי שיטבע ואני לא אוכל להציל אותו יותר לעולם.
את הכאבים אני אשחרר מעל איזה יער נידח ושחור,
עם עצים בלי עלים ובלי כוח.
בגינה יהיו לי המון פרחים, בעיקר רקפות
ולבית לא יכנסו עכבישים.
יהיה לי שיח של תותים, ועץ של לימונים.
על העץ, כשתהיה שמש, ישבו 5 חתולים.
את השנאה אליך אני לא אשחרר.
אני אשמור אותה לעצמי. זכרון מתוק לימים מרים.
שיהיה עם מה ללבות את הכעס ברגעים של חולשה.
בתיק קטן אני אקח איתי תמונות רבות,
של אלה שאהבו באמת,
ספר ישן עם דפים צהובים, וסוכריות בטעם שוקולד.
את הפספוס אני אוריד עם המים בשירותים של המטוס,
שם אוכל לדעת שזה נגמר באופן סופי.
אני אשטוף את הפנים ואבכה.
ולא אנסה להסתיר את הדמעות.
אני אשב בכיסא שלי ואתאבל כמו שלא התאבלתי מעולם.
כשיחשיך אני אשטוף את התותים ואכין במקרר.
אני אתקלח ואכנס למיטה, בלי להתנגב.
אני אקח 20 כדורים, ואשתה אותם עם מיץ תפוזים ושלוש קוביות
קרח.
בלילה אני אחלום שאתה אוהב אותי,
ושאתה מחבק אותי במיטה.
הבוקר יגיע כמו כל יום,
עם השמש והציפורים.
רק שהפעם אני לא אתעורר ואגלה,
שחלומות לא מתגשמים.