"אי אפשר לכתוב אותך" הוא תמיד אומר, כשחיוך מרוח לו על
הפרצוף. המבט תמיד מרוחק כאומר 'אפילו אני, המוכשר, הכותב,
האמן, לא יכול לכתוב אותך'.
הוא היה מביט בי אחרת.
אולי זה רק כי נתתי לו סקס בלי לקחת כסף, למרות שהוא תמיד שילם
עליי וידע שאם לא היה עושה כן לא הייתי יכולה להרשות לעצמי
לצאת איתו.
אולי זה היה כי הוא רצה להיות מאוהב ואני לא ידעתי איך זה עלול
להשפיע עליי.
אולי כי נכנס לו משהו לעין. מי יודע.
הייתי רואה את הנשמה שבתוכו, מעולם לא ראיתי בו אדם. הוא היה
הילד המעופף מהסיפור שכתב.
אהבתי אותו.
אהבתי אותו?
אהבתי אותו כשנישק אותי פעם ראשונה במקום נטוש ומפחיד, וכשנגע
בי בידיים חוששות מנסה להוריד את החזיה?
אהבתי אותו כשנתן לי לקרוא את כתביו, כשהסביר במלוא המרץ את
התיאוריה שלו על "ספרות זולה" וכשהביט בי במבט מזועזע כשאמרתי
שלא ראיתי את הסרט?
אהבתי אותו כשאמרתי לו שקשר מרחוק לא הולך לעולם ונפרדתי ממנו,
וכשאמרתי לו לא לחכות לי?
אהבתי אותו כשאחיו קרא לי "זונה" על ששברתי את ליבו ואהבתי
אותו בכל פעם שהקריא לי אחת מיצירותיו והיה בהן איזה ספק קטן
שאולי הן עלי?
אהבתי את האמן שבו, מביט בי ללא יכולת להבין אותי, מנסה ליצור
אותי בצורה אחרת, נאבק בדמות שהתאהב בה ומנסה לשנותה לפי עלילת
הסיפור.
מעולם לא הייתי מאוהבת בו. מעולם לא הייתי הדמות שרצה שאהיה,
גיבורת סיפור החיים שלו.
וכל שנותר כעת הן מילים:
"אי אפשר לכתוב אותך". |