[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סמנתה רד ג'ונס
/
סגירת מעגל

השמים איבדו את הגוון הורדרד של שעות בין הערביים וכוסו בשמיכה
שחורה של ליל סתיו קריר. הרוחות שפילחו את שיערי בשעות אחר
הצהרים חדלו לשאוג, והותירו את האוויר יבש וחנוק, כמעט מחכה
שאפסיק להתנשם מהריצה המייגעת הביתה ואתמוטט. אני מגיעה בשארית
כוחותיי למרגלות דירתי, מוציאה בחוסר סבלנות את המפתח היחיד
מכיס מכנסיי ומתקרבת לדלת. תמונה שלו מבזיקה אל מול עיני, אני
ממצמצת ומניעה את ראשי מצד לצד, כאילו מנסה להיפטר ממנה פיזית,
כאילו היא משהו מוחשי. "לא" אני חושבת לעצמי, "הגיע הזמן לשכוח
ממנו, זה נגמר וטוב שכך". לפתע חיוך ענק מתפשט על פניי ואני
פוצחת בצחוק רועם ומתגלגל. כמה פעמים אמרתי לעצמי את אותו
המשפט בדיוק. ועדיין, דבר לא השתנה.

אני נכנסת לדירה, נועלת אחריי את הדלת ונכנסת למטבח, משתוקקת
לכוס מים צחים וקרירים. על המקרר מחכות לי הודעות משותפותיי
לדירה, שהלכו כל אחת לסידוריה. אני פותחת את המקרר ומגלה שהוא
ריק, פרט לחצי שקית חלב וגלידת וניל. 2 אפשרויות עומדות לפניי:
לאכול את הגלידה עם החלב, או לרעוב כמה שעות עד שהן יחזרו. אני
חוטפת את קופסת הגלידה, נכנסת לחדרי וזורקת את חפציי על המיטה.
עוד יום תם ונגמר, ומחר הכל יחזור על עצמו בשגרה חונקת ומעיקה.
אני מתחילה להתפשט לאט לאט, קודם המגפיים, אחר כך המכנס,
הסוודר, החולצה הדקיקה שמתחתיו. אין לי מראות בחדר, שברתי את
האחרונה בעת תסכול וכעס. לבסוף אני נשארת עם חזיה ותחתונים,
שניהם אדומים, את שניהם קניתי בשבילו, בתקופה שלפני הפרידה.
אני קורעת את החזייה מעליי, מקפלת אותה ומועכת אותה בידיי,
מחכה לדמעות. הן לא זולגות. הן יבשו כבר מזמן, אבל זכרונו
עדיין מפלח את ראשי בכל מקום אליו אפנה. אני נכנסת למקלחת,
נועלת את הדלת, ממלאת אותה במים חמימים ושופכת לתוכה קצף
אמבטיה ריחני. אחרי שהכל מוכן, אני צוללת לתוכה, עירומה כביום
היוולדי, מרטיבה את שיערי הארוך והורסת את הפן לחלוטין. לבסוף
אני מצליחה להירגע ושוקעת בשינה עמוקה, הבועות מכסות את חלקי
גופי הצנועים וארומת הפרחים האביבית מענגת את אפי.  

מחר יום חדש.

היינו טובים יחד. מאז אותו יום אומלל בו נפגשנו, בתור לראיון
עבודה, ידעתי שיש בו משהו מיוחד, משהו שונה. הוא היה רגיש,
ביישן, לא בחור טיפוסי ואגרסיבי עם כוונה אחת בראש.  עיניו
הירוקות השרו רוגע ושלווה, חיוכו ניחם אותי בזמנים הקשים,
שפתיו גירו אותי ועינגו אותי יותר מכל דבר אחר. במיטה השלמנו
אחד את השניה, ובבוקר היינו מתעוררים זה בזרועות זו, בחיוך
ענוג ומבויש קמעה. הוא אמר שהוא אוהב אותי, ועניתי לו בלב שלם
את אותן המילים בדיוק. הייתי בטוחה שמצאתי אותו, את האחד. ואז
הוא עזב. בלי הסבר, בלי רמזים מקדמים, הוא ארז את חפציו ועזב,
והשאיר מאחוריו רק פתק עם המילים "אני מצטער, אני כל כך
מצטער".

שבועות רבים לא יצאתי מהבית, וביליתי את זמני בבכי, בהתחלה
רועש ומלא גניחות, אחר כך שקט וחנוק. שיערי איבד לחלוטין את
גונו האדום, גבותיי התעבו והעור סביב עיני הפך נפוח ואדום. יום
אחד, מספר חודשים לאחר מכן, קראתי בעיתון ידיעה על חתונה
מתקרבת, וכמעט איבדתי את הכרתי כשראיתי את שמו מתנוסס במקום שם
החתן. הסכין שהייתה נעוצה בגבי חודשים ארוכים כל כך, הגיעה
לבסוף ללבי, ננעצה בו והחלה מסתובבת מצד לצד, נעה ימינה
ושמאלה, נועצת שוב ושוב. החלטתי לצאת מבועתי ולטפל בעצמי,
ומספר שבועות לאחר מכן עברתי לגור עם חברותיי מהתיכון, בתקווה
לשים אותו מאחורי.

נכשלתי. כמו הרבה דברים אחרים בחיי, נכשלתי במשימה. הוא עדיין
פה, עדיין במחשבותיי, דמותו מנצנצת באפילה בלילות החורף הקרים
כשאני שוכבת לבד במיטתי, מנסה להחניק את הדמעות. הוא עדיין פה
בלילות הקיץ החמים, כשבחור מזדמן שוכב לצדי, שוכב מעליי. הוא
תמיד פה, מעוגן בלבי, למרות שעזב והתחתן עם אחרת.

אני מתעוררת במיטתי, אליה זחלתי בלילה, מצחצחת שיניים ומסתרקת.
שיערי צונח על גבי ונוגע בישבני, כולו אדום ובוהק, עיני גדולות
ויבשות. אני מתארגנת ויוצאת מהבית, מתקדמת באיטיות לכיוון תחנת
האוטובוס הקרובה. כשהאוטובוס מגיע אני עולה ומשלמת, נועצת מבט
קפוא בנהג המחייך אליי חיוך מרומז ומתיישבת הרחק ממנו. אני
שוקעת בכתבת אופנה בעיתון נשים שקניתי במיוחד לנסיעות של
הבוקר, לרגע שוכחת מצרותיי ומתמקדת ב"אפנת הגברים חורף 2007".
לפתע קול בס עדין ורך פונה אליי, אני מרימה את ראשי ורואה בחור
צעיר, בגילי או מבוגר במקצת, עיניו תכולות בהירות וגופו החסון
בולט מבעד לז'קט העור המזויף שלו. "אפשר לשבת?" הוא שואל.
"כמובן", אני עונה, מופתעת מעצם השאלה. הוא מתיישב ובוהה בי
במבט תמוה, כאילו מנסה לברר את משמעותה של יצירה אומנותית
כלשהי שטרם הובנה. "את נראית בודדה", הוא מגלה לי את אמריקה,
"אני צודק?". בהתחלה אני נבוכה, לא בטוחה מה לענות. לבסוף אני
מהנהנת לחיוב, נבוכה כולי, מסמיקה. הוא אומר לי את שמו, אני
נשארת מסתורית. שנינו מחייכים זה אל זו, שנינו יודעים מה עתיד
לקרות. אני מתרוממת, ידו נאחזת בידי והוא קם אחרי. אנחנו
יורדים בתחנה הקרובה ונכנסים לבית קפה אקראי, הוא מזמין בירה
ואני קפה שחור, חזק. אנחנו מתיישבים זה מול זו, לוגמים מהשתייה
בדממה, לא מחליפים מילה. לבסוף הוא לוקח אותי לדירתו, דירת
רווקים טיפוסית ומאובקת, מלאה בכלים מלוכלכים, הרצפה מכוסה
בכתמים וניירות זרוקים בכל מקום. "אני סטודנט למתמטיקה", הוא
מסביר בחיוך מבויש, אני מהנהנת. אנחנו נכנסים לחדר השינה שלו,
ידיו נחות מייד על מותניי ושפתיו נוגעות בשפתיי. הוא מחדיר אל
פי את לשונו, אצבעותיו מפשילות את מכנסיי ופותחות את חולצתי.
הוא מתיר את רצועות חזייתי במהירות, מרים אותי בזרועותיו ונושא
אותי אל מיטתו, כל אותה עת פיו לא נפרד מפי. אני מורידה את
מכנסיו והוא חודר לתוכי, בהתחלה בפראות, אחר כך בעדינות
הדרגתית.

אני מתעוררת אחר הצהרים, בהתחלה נבהלת ממראה החדר הזר, אחר כך
נזכרת במאורעות האחרונים. לאחר מספר דקות אני קמה, מלקטת את
בגדיי מהרצפה ומתלבשת. לפתע הוא נכנס לחדר, תוהה מדוע אני
מתכוננת ללכת. "הכנתי לנו ארוחת בוקר", הוא אומר, כמעט מתחנן.
"כבר אחר הצהרים", אני עונה לו בנימה מליצית. הוא מהרהר בכך,
מחייך, מנסה להגיד משהו אך מגמגם מלחץ. לבסוף הוא מתחיל מחדש:
"לא אמרת לי את שמך". "ג'ני!", אומר קול מוכר מאחורי, "מה את
עושה כאן?".

למשמע אותו קול מהעבר, ננעצת בלבי שוב אותה סכין מחודדת שעמלתי
כל כך להוציאה. זה הוא, אני חושבת לעצמי, כמעט שומעת את צחוק
הגורל בראשי. זה הוא. הסטודנט למתמטיקה נראה מבולבל מאוד. "זו
הבחורה שסיפרתי לך עליה לפני מספר דקות", הוא עונה לו. "אתם
מכירים?". אני נועצת מבט קר ואדיש בנועץ הסכין, חיוך מנצח
מתפשט על פניי. "אתה לא אמור להיות עם אישתך?" אני שואלת
באדישות. "היא עזבה אותי", הוא עונה. למשמע דבריו אני פוצחת
בצחוק אדיר, יוצאת מהחדר ועוזבת את הדירה, משאירה את שני
דייריה מאחורי, דמעות אושר זולגות מעיני.

הוא עזב אותי בשביל אחרת, היא עזבה אותו, ואני שכבתי עם חבר
שלו. יש שיגידו כי זו דרכו של גורל, אני פשוט קוראת לכך "סגירת
מעגל".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יותר משהעגל
רוצה לינוק,
הפרה רוצה לראות
את נאפולי ולמות
בעד ארצנו


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/10/04 19:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סמנתה רד ג'ונס

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה