נר של דוב עמד לו על השולחן, שהיה גבוה ממני. בדרך כלל הנר היה
על הרצפה, והייתי משחקת איתו.
הדוב תמיד מסתכל עליי במבט עצוב, שאי אפשר לעמוד בפניו. המבט
שלו היה כל כך נוגה, כשכל פעם כשהייתי מסתכלת עליו הייתי ממש
מתחילה ליילל. עכשיו מישהו שם את הדוב שלי על השולחן הגבוה,
והוא מסתכל עליי מלמעלה. אני לא יכולה להסתכל עליו בלי לקמט את
עצמי. ארור מי ששם אותו שם דווקא עכשיו.

את נר הדוב עמוס קיבל ליום הולדתו השלושה עשר, מתנה מהמורה
הפרטית שלו לאנגלית. היא אמרה שזה משהו שקשור למזל. עמוס רצה
להגיד 'לא תודה' ולהחזיר לה אותו. הוא לא האמין במזל.
אבל לא נתתי לו להחזיר לה אותו. הוא ממש הפנט אותי. צווחתי
ועשיתי בלגן, עד שעמוס הבין שאני רוצה את הדוב. מאז, הדוב מונח
על שולחן קטן, ואני רק מורידה אותו לרצפה ובוהה בו.
עמוס מעולם לא הדליק אותו.

''בואי, הולכים...מתחשק לך ללכת, נכון?''
עמוס ואני אהבנו לטייל. תמיד היינו הולכים לפארק, ומשתעשעים
שם. עמוס היה נהדר.
כל פעם, כשהיינו הולכים, הייתי אוחזת בנר ומחבקת אותו, כאילו
זאת הפעם האחרונה שאראה אותו. עמוס אמר לי שזה חולני, אבל אף
פעם לא הבנתי מה הוא באמת רוצה ממני.

חיבקתי את הדוב, כמנהגי, ויצאנו. זה היה מאותם ימי חורף
גשומים, הימים ששנאתי. עמוס אהב את הגשם, ותמיד התעקש שנלך
בעיקר בימים הקרים של החורף. לא היה לו אכפת בכלל שאני נרטבת,
וקר לי. אבל זה לא מנע ממני לאהוב את עמוס. אהבתי לטייל איתו,
הוא היה הבן אדם היחידי כמעט שראיתי.

טיילנו בגשם, קפצנו בשלוליות. אפילו חייכתי. אבל בימים של
החורף, לא יכולתי שלא לחשוב על הדוב שלי. אולי קר לו? הוא צריך
את החום שלי. הוא תמיד היה באותה תנוחה, הוא אף פעם לא זז. זה
מה שעיצבן אותי. הוא לא הבין את השפה שלי, כנראה שהוא לא יכול
היה להקשיב בכלל.

עמוס ישב על הספסל, התחבק עם החברה שלו. מאז שיש לו חברה, היא
תמיד מצטרפת לטיולים שלנו.
היא חושבת שאני חמודה, אבל זה לא הדדי. היא די מכוערת, אבל זה
מה שעמוס הצליח למצוא.
כשהם מתחבקים, או מתנשקים, אני תמיד מוציאה את הלשון ונגעלת.
למרות שאהבתי מאד את עמוס, קיוויתי שהוא ייפטר ממנה, וימצא
מישהי יותר ידידותית, שתסכים גם לשחק איתי במקום להגיד כמה אני
חמודה.

עמוס היה עסוק מדי עם החברה שלו, והוא אמר לי שאני יכולה לצאת
לשחק קצת. מאז שהוא עם החברה שלו, הוא פחות מתייחס אליי. לכן
נקשרתי כל כך לנר הדוב, כי הוא היה תמיד שם לצידי.
הסתובבתי קצת בפארק, עליתי על המגלשות ונפלתי. על רוב המתקנים
היו כמה פתקים, אבל לא הבנתי מה הם אומרים. כשעליתי על אחד
המתקנים עם הפתק, עמוס הוציא את לשונו מגרונה של החברה שלו,
וצעק לי משהו. הוא צעק כל כך חזק, שכבר לא הבנתי מה הוא אומר.
רק הבנתי שזה אסור.
''זה מסוכן לשימוש! את עלולה ליפול ולמות!'' הוא צעק. הסתכלתי
אליו במבט תימהוני, והוא כבר חזר לעיסוקיו היותר מעניינים.

הכביש היה רטוב, גשם ירד. לפעמים הייתי מסתכלת דרך החלון ובוהה
באורות של המכוניות.
עמדתי על המדרכה, והסתכלתי באורות. הכביש היה מלא באורות, אחד
אחרי השני.
לפעמים הייתי יורדת על הכביש, ומסתכלת על האורות מקרוב. אך
כשהם באו קרוב מדי, הייתי נרתעת, ועמוס היה צועק לעברי צעקות
מחרישות אוזניים.
אבל עכשיו אני בודדה, אני לבד. עמוס מצא לו מישהי, ולי לא נותר
דבר לעשות מלבד להסתכל על האורות החוזרים ונשנים.
ירדתי לכביש והסתכלתי מקרוב. לא יכולתי להחזיק מעמד הרבה, כי
הסתנוורתי מן האורות.
לפתע באה מכונית בלי אורות. ''אין אור!'' חשבתי. זה היה מיוחד,
כי בחורף רוב המכוניות ככולן, היו מדליקות את האורות. ירדתי
לכביש כדי לבדוק מקרוב למה אין אור.

עמוס, חברה של עמוס, אורות, מכוניות, מכונית בלי אור, דם, מוות
-  ונר של דוב אחד, שאפילו לא יודע שהוא לא יזכה לקבל חיבוק
מהחתולה האהובה עליו.