ביקורת על ספרה החדש של אן שריג, הוצאת זמורה-ביתן,2005
מאנגלית: מרדכי ברקת
כששקעתי בקריאת קובץ הסיפורים:
"לגעת במוות ולהישאר בחיים",
לאחר אכזבות קשות שנחלתי לאחרונה בקריאת ספרות
פוסט-פוסט-מודרנית, חשתי הקלה והתרוממות רוח: סוף סוף מצאתי
סיפורים עם התחלה, אמצע וסוף, מחוברים למקום וממוקדים בנגזרת
זמן. סיפורים קולחים החובקים את כל קשת הרגשות ורובם ככולם
נוגעים בחוויות המפגש עם המוות. חרף הבחירה במוטיב קודר זה,
שזור הספר הומור, לעיתים ציני המאפשר לקורא לצחוק ולבכות,
לכעוס ולחמול חליפות, ממש כמו בחיים עצמם.
למרות שהספר נכתב במקורו באנגלית, מוסיף תרגומו המצוין של
מרדכי ברקת נופח של אותנטיות ומעניק לקורא את התחושה כי מקום
התרחשותם של הסיפורים הוא אוניברסאלי. עובדה המאפשרת לכל אדם
בכל מקום להתחבר לסיפורים. המסר החינוכי או מוסר ההשכל במידה
וקיים, הוא עדין ומרומז ורק חדי העין או המפוקחים יזהו אותו
בקריאה ראשונה.
כל מי שחווה את הציפייה הדרוכה לפני ניתוח חורץ גורלות, או
התמודד עם מוות ושכול יוכל בקלות להתחבר עם המוטיב המרכזי של
הספר
לגעת במוות ולהישאר בחיים, כפי שמתארת זאת גיבורת
הסיפור
חלון הזדמנויות:
"אין דרך אחת להתמודדות עם החיים
ורבות הן הדרכים המובילות לשלווה טרם כובש האופל את העפעפיים.
אף לא אחת לא התאימה לי בחיים ולקראת סופם נאלצתי לפתחם
בעצמי.
נגעו ללבי האגדות הקסומות
גן העדן האבוד, ו-
אגדת האור
צחקתי עד כלות בסיפור
האלמנה השחורה, הפכתי בלש לעת מצוא
ביורה האחרון. והזדהתי בכל נימי נפשי עם מצוקותיו של ילד
שאיבד את אימו ב
הקטר האדום.
יש שיטענו כי תפסת מרובה לא תפסת, אבל אחרי קריאה מעמיקה יתכן
כי אפילו האדם העצוב והמדוכא בקוראו את
כקליפת תפוז אולי
יצליח להעריך יותר את חייו. כאמור, הסיפורים רבים ומגוונים
ונוגעים כמעט לכל מגוון ההזדמנויות בהם ניתן לפגוש במוות או
להתחמק ממנו. ייזכרו לטובה הסיפור
ילדה יפה. המתאר מוות חסר
תכלית מנקודת מבטה של אם פצועה וחבולה:
"במותה גנבה ממני נוגה
גם את החיים שלי. אני עכשיו רק קליפה ריקה. אני מתקיימת, אבל
לא חיה, אני אוכלת, שותה, מעמידה פנים שאני צוחקת, אני אין לי
יותר, כלום. דבר אחד מנחם אותי. אני יודעת שכאשר לא אוכל לשאת
יותר את הריק, אוכל להפסיק".
פרק מרכזי בספר חודר לתוך כתלי בית חולים ומתאר סבלם
והתמודדותם של חולים נוטים למות וגם של המטפלים בהם. בקטגוריה
זו אהבתי את הספור המר מתוק
קרובים-לא-קרובים המתאר תהליך
השלמה של הנוטה למות עם בני משפחתו לקראת הסוף הבלתי נמנע
והתרגשתי מאוד למקרא הסיפור
עת הקציר הדן בסוגיות הקשות של
תרומת אברים.
תרומתו הייחודית של הספר, מעבר להיותו ספר קריאה מרתק, הוא
דווקא בחלק התיאורטי - הדבק המחבר בין הסיפורים. כאן נמצא עמדת
תיאולוגים, ופילוסופים, ביניהם אבות התנטולוגיה כלינדמן,
אליזבת קובלר רוס, ואנג'ל. פרקים תיאורטיים אלה משווים לספר
נופך מדעי, לעיתים כבד ומסורבל, שאינו מתאים בהכרח לכל
הקוראים. אך כיוון שקיימת הבחנה ברורה בין הסיפורים והחלק
התיאורטי הבא לידי ביטוי בדפים בצבע שונה - לבן לסיפורת, תכלת
לתיאוריה, ניתן בקלות להעדיף את האחד על השני, ליהנות ממגוון
הסיפורים ולהשאיר את העולם התיאורטי לאנשי המקצוע רופאים,
אחיות, עובדים סוציאליים, פסיכולוגיים וכן כל מי שהמוות נגע
בו והוא עדיין משתדל להישאר בחיים, להבין ולצאת מחוזק.
אהבתי את האיורים המעטרים את הספר, המבוססים על אוסף ציורי
מוות של ילדים ומבוגרים, המוסיפים צבעוניות ומעוררים סקרנות.
יחד עם זאת מוטב כי נזכור את דבריה של ליה בסיפור החותם את
הספר
מוות כחול ירוק:
"כל חיי התייחסתי אל עצמי ואל אחרים
ברצינות תהומית, רצינות שהכהתה את חושיי ומנעה ממני לראות את
יופיים של החיים. חבל שרק עתה שהקול עומד להשחיר, אני יכולה
להרשות לעצמי גם לצחוק על עצמי".
אין ספק כי הספר העומד לצאת לאור בבקרוב יהווה תוספת משמעותית
לעולם הסיפורת והתיאוריה המדעית כאחת ואני משערת כי עוד נשמע
עליו וגם על המחברת המעדיפה כעת להתרחק מזרקורי התקשורת,
מסיבות המובנות רק לה.
חן שזר, 2005
נכתב לסדנא 52
ו
http://stage.co.il/forum/read.php?f=13&i=13603&t=13515
אומרים שחלומות מתממשים נחייה ונראה.
