זהו זה. נמאס לי. קמתי מהמיטה והחלטתי סופית - זה היום בו אני
מתאבד.
חשבתי על זה כל כך הרבה, שזה כבר מאבד מהייחודיות שלו. התאבדות
היא מעשה של רגע. אין מה לחשוב יותר מידי.
ואל תשאלו אותי למה. החיים שלי לא כל כך ריקים, כפי שמרבית
האנשים תופשים את אלה המחישים את קצם. זה פשוט קורה לי בכל פעם
שאני כועס, מאוכזב או סתם משעמם לי.
הפתרון האולטימטיבי. התאבדות.
מה שמונע בעדך לעשות את זה הוא בדרך כלל העדר אומץ מתאים.
חשבתי הרבה על המילה הזאת. עכשיו אני לא בטוח אם המילה "אומץ"
בכלל מתאימה.
כנראה שהפעם האכזבה העצמית והקולקטיבית שלי הביאה לי את האומץ
הזה. היום אני מתאבד.
אז עליתי לגג. לכל הרוחות, יש לי פחד גבהים, אפילו לפני רכבת
ההרים המסכנה ביותר אני מקבל רגליים קרות. לא הפעם. טיפסתי על
המעקה.
והנה מישהו רואה אותי. זה השכן, הוא בדיוק נכנס לחנייה.
בזריזות מפתיעה הוא מחייג בפלאפון שלו.
תוך שתי דקות הגיעה המשטרה.
ואז היא הגיעה. כליל השלמות. בדרך כלל, כשיש בי את הכעסים
הקטנים שגורמים לי לרצות להתאבד, אני זקוק למשהו קטן וטיפשי
בדיוק באותה מידה - מילה טובה, או כל דבר נחמד אחר, שיניעו
אותי מזה.
הפעם הייתי זקוק למשהו רציני הרבה יותר. המשהו הזה הגיע.
והיא התחילה לדבר איתי. היא ידעה איך לדבר. כנראה עובדת
סוציאלית או פסיכולוגית או משהו.
הם בדרך כלל לא מתעסקים במקרים של התאבדות באזור הזה, אז
בהתחלה היא הייתה קצת לחוצה. ואז היא שאלה אותי למה. וכמה זמן.
והגענו למסקנה שלא כדאי. היא הלכה.
הדר. איזה שם נפלא. רק ביטוי השם גרם לי עונג. לראות פתאום
שמישהו כל כך דואג לי למרות שהוא לא חייב - זה היה כל כך חזק.
כמעט דאגה אימהית. רק שעם אמא אני כבר לא ממש מדבר.
זה הרי בלתי אפשרי, חשבתי לעצמי. ושוב המדד הנוראי הזה, שממלא
אותי בשמחה לרגע אחד וכמעט הורג אותי ברגע אחר. הוא צונח שוב.
טיפסתי על המעקה. כבר לא ראיתי כלום, העיניים שלי התנפצו
לטיפות קטנטנות של מים.
ואז היא באה. שוב. המילים שצפו, רציתי לגעת בה, אבל מעין הילה
מוזרה מנעה ממני. אני חושב שקראתי על זה בסיפורים על ישו ועל
משה רבנו.
ירדתי מהמעקה. חשבתי על זה די הרבה באותו יום. והבנתי שאני
אוהב אותה. עד כמה שזה מעוות ונורא, אהבתי אותה. הייתי זקוק
לה. החלטתי שאני חייב להכיר אותה.
טיפסתי על המעקה. המשטרה באה ממש מהר היום, הם כבר רגילים
אליי, כנראה. והם כל פעם הגיעו יותר מהר. כך גם בפעם הרביעית
והחמישית והשישית. כל שבוע יצאתי אתה. אולי לא המקום הרומנטי
ביותר, מעקה על גג של בניין, אבל התחלנו לדבר והבנתי עד כמה
אני בעצם אוהב את החיים, כמה דברים יש ששווה לחיות למענם,
וברגעים בהם היא דיברה ומנתה את האנשים שאוהבים אותי והסיבות
שבגללן כדאי לי לחיות, יכולתי רק להסתכל לתוך העיניים החומות
שלה בתקווה שיבלעו אותי. ואז היא הלכה.
היא תמיד התעצמה מבחינתי. בכל פעם ההילה הזאת הפכה גדולה
ובוהקת יותר. הרגשתי יותר ויותר טיפש ופחדן אחרי כל פעם, כנראה
שבאמת לא היה בי את האומץ כדי להתאבד. תמיד נאחזתי בניצוץ
העמום שהיה לה בעין. אולי היא רוצה. בפעם הבאה אני חייב
לנסות.
ירדתי מהמעקה.
כל השבוע לא הצלחתי להרדם. הרגשתי שזו ההזדמנות האחרונה שלי.
אם אני אמשיך להיות כל כך טיפש ופחדן, בסוף היא בכלל לא תבוא.
הגיע היום שלנו. טיפסתי על המעקה.
אף שכן כבר לא קרא לה. היא הייתה שם בדיוק בזמן. כמו בכל
הפעמים הקודמות. אני על המעקה, היא למטה. בפנים שלה היה אפשר
לראות שהיא לא מרגישה צורך רב להתאמץ. בטח חשבה לעצמה שהיא רק
צריכה לזרוק לי עוד אחד מהמשפטים השנונים שלה ואז אני ארד.
היא רצתה ללא ספק. אבל לפני שהספיקה לומר מילה, צעקתי: "הדר,
אני אוהב אותך!". הניצוץ שתמיד חשבתי שהיה ניצוץ של אהבה כלפי
- כבה. היא מלמלה כמה מילים נבוכות, אבל אני כבר לא ראיתי ולא
שמעתי, הכל היה כחול מסביב והיו לי צפצופים נוראיים באוזניים.
חשבתי על כל המלים החכמות שהיא אמרה לי, שיש לי בשביל מה לחיות
ושכולם אוהבים אותי.
אבל הצפצופים הפכו רק יותר ויותר גרועים, כבר לא ראיתי כלום,
ופתאום הכל מסביבה היה שחור.
קמתי. הסתובבתי עם גבי אליה.
קפצתי מהמעקה.